איך להפוך את הקשר המשפחתי לקשר קרוב וחזק?

על אמון ואיכות הקשר כמרכיבים שהכי חשובים לי במערכת היחסים המשפחתית. ומהם המרכיבים החיוניים לתקשורת שמתמקדת ביחסים המשפחתיים הדבר שאני הכי הכי שמה עליו דגש במשפחה שלי, הם היחסים המשפחתיים וביסוס מערכת של אמון עם הילדים.

מבחינתי, זו הנקודה הכי משמעותית בהורות שלי. למה אמון כל כך חשוב לי? האמון בין בני ובנות המשפחה חשוב כי הוא עונה על צרכים מאוד בסיסיים ומשמעותיים הנוגעים לביטחון, ניראות וחיבור. כשאני מצליחה לייצר את תחושת הביטחון והאמון של הילדים שלי בי, הם יודעים שהדלת שלי פתוחה בפניהם לכל צרה, בקשה או עניין. כשהאמון בינינו קיים הם יודעים שאין שום דבר שיעמוד בינינו שלא ניתן לשיח או לגישור. כשהאמון בינינו קיים הם יכולים לנוח בתוך היחסים שלנו. במקביל, כשילד גדל בתוך משפחה שהוא יודע שגם ההורים סומכים עליו ולא מפקפקים במניעיו, יש לו יותר ביטחון להיות הוא עצמו בתוך המערכת והוא לא נדרש להסתיר, לפחד או לציית. אמון הדדי מייצר פעולה מתוך הנעה (מוטיבציה) פנימית של מנגנוני בחירה, אחריות ורצון (בא"ר) ולא מתוך הנעה (מוטיבציה) חיצונית של פחד, אשמה ובושה (פא"ב). אמון הוא הבסיס לכל מערכת יחסים שיוויונית, מכבדת ואוהבת. יחסים משפחתיים וקשר משפחתי חזק הוא כזה שיש בו מערכת של אמון והדדיות בין בני ובנות המשפחה. האם אמון הוא נוסחה לחיים ללא חוסר הסכמות? האמת שלא. כשהקשר המשפחתי חזק ומשמעותי פחות קשה להתגבר על מכשולים. ובכוונה אני לא כותבת קל יותר, כי כשאני מגיעה לפתחו של משבר, שום דבר לא קל או נשלף מהכובע כמו שפן, אבל יש לי תשתית חזקה של מערכת יחסים ושל אמון. חוסר הסכמה קיימת בכל מערכת יחסים, וגם בהורות. דווקא בהורות מקרבת נמצא יותר ביטוי עצמי של הילדים כי יש בהם את החוויה שמותר להם לבטא את עצמם גם אם זה בניגוד למה שההורים חושבים. הסוד הוא בכלים שיש לנו לניהול דיאלוג מקרב ובהגעה לפתרונות ולהסכמים שיעבדו טוב לכל הצדדים. כמובן שכמו כולם גם אני מבקשת בקשות, ולפעמים דורשת דרישות, נתקעת בטכני (מי יפנה את המדיח, מי יוריד כביסה, מי שוב השאירה את הספרים שלה פתוחים על שולחן האוכל.

אני משתדלת להעביר את הערכים שחשובים לי אל ילדי מתוך חיבור ורצון ותחושת שייכות ולא מתוך הכרח או אילוץ.

זה המסר שהכי חשוב לי להעביר אליכן הוא החשיבות בלייצר קשרים משמעותיים, עמוקים עם ילדיכן, ובניית מערכת חזקה של אמון. הם לא נשארים ילדים לנצח, הם יגדלו ויתבגרו והיחסים שלנו איתם בבגרותם יושפעו באופן ישיר מאיכות היחסים שלנו בילדותם.

אז איך אפשר לעשות את זה? איך מיישמות הורות מקרבת ששמה דגש על היחסים? כשההורה מצליחה לראות את הצרכים של הילדים שלה, לחוש חמלה ואמפתיה, לצאת לרגע מהרעש של מה "צריך" ומה "חייבות".

כשהשיח בבית משתנה, כשההורה פחות רס''רית ויותר קשובה ויחד עם זאת, כשההורה גם מודעת לגבולות האישיים שלה ויודעת לדבר אותם באופן מקרב. התקשורת המקרבת עוזרת לנו ליישם הורות שבה אנחנו שמות את הצרכים במרכז היחסים, ומשל כך מתמקדות ביחסים שלנו במקום במישטור התנהגויות.

כשזה הבסיס אז פתאום נעשה פחות קשה להתמודד עם טנטרומים, או עם הוויכוחים על המקלחת ועל השיעורים או עם שלל ''צרות'' גיל ההתבגרות, ואפשר להגיע ביחד להסכמים שעובדים. כי לא מדובר בכלי שיעזור לך לגרום להם לעשות את כל אלה בלי להתווכח, אלא בגישה ובסגנון תקשורת שייצר משהו שגדול יותר מכל אלה - מערכת יחסים הדדית, הוגנת, דיאלוגית, שרואה את שני הצדדים באופן שוויוני גם אם ''מאזן הכוחות'' אינו שווה. מרכיבים חיוניים לתקשורת שמתמקדת ביחסים המשפחתיים

כמו שאני אוהבת להגיד, ולמרות שזו תשובה קצת מבאסת - אין נוסחת קסמים אבל יש כמה דברים שאפשר לשים עליהם את האצבע כמרכיבים חיוניים וחשובים בהתנהלות שלנו על מנת לייצר תקשורת משפחתית מקרבת שמתמקדת ביחסים.

לא מדובר בנקודות לינאריות ועל פי סדר חשיבות להקדים אחד את השני, כולן מתקיימות בו זמנית.

1. הפרדה

כשאנחנו בהריון אנחנו בסינרגיה - אנחנו והעובר שלנו. הוא חי בתוכנו, ניזון מאיתנו, המצברוח שלנו משפיע על שלו.

כשהתינוק נולד מתחיל תהליך של נפרדות. בהתחלה הוא אמנם תלוי בנו לכל צרכיו, ואנחנו אמונות על מילוי מלא של הצרכים, אך מהר מאוד אנחנו מגלות שליצורון הקטן והקסום שלנו יש רצונות ששונים משלנו ושהוא מפתח עצמאות. לא סתם אחד משיאי המשבר נקרא "גיל ההתבגרות הראשון".

מכאן מתחיל מסע של הפרדה, בין מי אני ומי הוא. אבל לא רק ברמת המעשים אלא אפילו ברמת האמונות שלנו על העולם, הערכים והאג'נדות, המחשבות על איך נכון וצריך להתנהל.

חשוב שנפריד בין מה שחשוב לנו לבין מה שחשוב להם. בין הרצונות שלנו לרצונות שלהם. אנחנו לא הילד שלנו, והילד שלנו הוא לא שלוחה שלנו.

2. תיקוף רגשות ותחושות

מכירות את "לא קרה כלום" או "למה אתה עושה מכל זבוב פיל?" או "קר בחוץ, תתלבשי" למרות שהיא מתעקשת שחם לה?

הילדים והילדות שלנו מרגישים וחשים את העולם דרך הרגשות, החושים והחוויות שלהם ורצוי שלא ניקח את זה מהם.

כשהילד מקבל מכה ואומר שכואב לו, או כשחבר אומר משהו והילד שלנו נעלב זה מה שהוא מרגיש באותו הרגע ואל לנו לקחת את זה ממנו.

לפעמים מרב שאנחנו חוששות מרגשות ומחשבות "לא נעימים" ורוצות לעזור לילדים שלנו להיות קלילים יותר ולפתח עור של פיל שיעזור להם להתמודד עם העולם הקשוח אנחנו מגיבות בצורה שמקטינה ומבטלת או מחליטות בשבילם לגבי הרגשות של עצמם.

אתן בוודאי יכולות לתאר לעצמכן כמה זה מעצבן, מרגיז ולגמרי לא יוצר קירבה. הרי מי מאיתנו נרגעת כשאומרים לה "תרגעי, לא קרה כלום" כשהיא בשיא הכעס או הכאב שלה? שמה לכן כאן קישור לסרטון מצחיק על "תתעודד" ולפוסט שכתבתי, ותודה לבן שלי ששלח לי אותו.

3. זיהוי, הבנה והכרה בצרכים של ילדינו.

הצרכים והרגשות קשורים אחד בשני, כשהצרכים שלנו מתמלאים נחוש רגשות מהזן ה"נעים" בעוד כשצרכים שלנו לא מתמלאים נחוש רגשות "לא נעימים".

אבל מה הם הצרכים? הם הכוח המניע אותנו לפעולה, כל פעולה היא ניסיון למלא צורך.

גם כשהילד שלנו בשיא העצבים והטרפת, הוא פועל כדי למלא צורך של עצמו ולא כדי להטריף אותנו. להרחבה בנושא צרכים ורגשות

כאן נכנסות שלוש אימרות שמתחברות יחד ושחשוב לזכור אותן "הוא לא עושה נגדי, אלא לטובת עצמו" והאימרה השניה היא "לא הכל קשור אלי" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר נחמד It's not all about me), ו"מאחורי כל צרחה יש צורך" (ארנינה קשתן).

כשאנחנו מבינות את הצרכים של הילדים שלנו, קל לנו יותר להיות אמפתיות, רכות וקשובות.

4. שיח מכבד ומקרב

כותרת קטנה למשהו עצום וגדול.

שימו לב, האם השיח שלכן עם הילדים הוא כזה שנעים לשמוע אותו? הוא נוח להקשבה? הוא עושה לכן נעים בגוף, בלב, בבטן או שאולי הוא מכווץ, מרחיק, מעציב?

כמה שיפוט והאשמה יש במילים שלכן? כמה קבלה, הקשבה יש שם? הפחדה? איומים?

השיח שלנו הוא גם המילים שאנחנו מדברות - האשמה, שיפוט, הקטנה, מונולוג ארוך או הכלה, הבנה, הזמנה לדו שיח אמיתי?

אבל הוא גם המחשבות ושפת הגוף - אתן נעמדות מעליהם או כורעות ברך לגובה העיניים? אתן שואלות שאלות או מצהירות הצהרות ומקבלות החלטות?

אל תשכחו, אנחנו הדמויות לחיקוי. איך שנדבר אליהם, כך הם יענו לנו וידברו אל אחרים.

כמה שנשתף אותם, כך הם ישתפו אותנו.

השורה התחתונה היא שאנחנו לא רוצות שהילדים שלנו יפחדו מאיתנו, או ירגישו מאויימים, להפך אנחנו נרצה שהם ירגישו שהם יכולים לסמוך עלינו, שאנחנו מאמינות להם, מקבלות אותם כמו שהם, שאנחנו לא מנסות לשנות את מהותם.

5. חוויות משותפות

אנחנו משפחה, שהיא הקהילה הראשונה שהם ישתייכו אליה.

חשוב שנייצר יחד חוויות משותפות, מתוך הנאה וחיבור. ולא מדובר רק על טיסות לחו"ל ודיסנילנד, זה יכול להיות גם בבילוי משותף בגן השעשועים, או קנייה בסופר. החוויות הללו הן אומר גלום ליחסים שלנו עם הילדים, וגם של יחסי האחים והאחיות בינם לבין עצמם.

מבחינת הילדים שלנו, בעיקר בגילאים הצעירים, העולם הוא גן שעשועים אחד גדול. לפעמים רק צריך לעשות סוויץ' מחשבתי קטן ולהפוך את הפעולות השגרתיות המשמימות למשהו של ביחד. בילוי בגן השעשועים יכול להפוך לפיקניק עם ארוחת ערב, לחזור ביום חורפי מהגן יכול להיות חדווה של קפיצה בשלוליות, חיפוש חיפושיות ולקינוח אמבטיה חמה שסופה שוקו חם וצפייה משותפת בסרט בטלוויזיה (או אחה"צ של משחקי קופסה, כל אחת ומה שעושה לה את זה).

לייצר מסורות משפחתיות - בחגים, בימי הולדת, בימי שישי או סתם ביום רביעי הראשון של החודש. מה שתרצו, העיקר הביחד.

וכאן אני מוסיפה דיסקליימר - ילדים יכולים לבאס את הצורה, ולא תמיד הם נהנים מהחוויה שתכננו להם. הסירו ציפיות והתאימו את הסיטואציה למציאות. עדיף להתגמש מאשר להיתקע בפינה עם ילדים מטונטרמים, אבל אל תפסיקו להציע.

6. הומור, קלילות ומשחקיות.

אני סאקרית של הומור, הוא עוזר לי להקליל את החיים ולהכניס את עצמי לפרופורציות.

אני למשל לפעמים "חוטאת" לרוחה של התקשורת המקרבת המסורתית, ומשתמשת בסרקאזם ובהומור שחור, אבל זו אני וזה מה שעובד לנו במשפחה שלנו.

אתן לא חייבות לאמץ דווקא את סוג ההומור הזה, אלא הכל בהתאמה אישית. אני מגלה שההומור הוא גורם שמלכד את המשפחה , כל משפחה מפתחת את סוג הומור שלה ואת הבדיחות הפנימיות המשפחתיות, וגם אם הילדים שלי נהנים לגחך על ה"בדיחות אבא" שלנו זה עדיין משהו שהוא שלנו. זו גם סוג של חוויה משותפת - אם נחזור לנקודה הקודמת.

חשוב כאן לשמור על טוב טעם, לא להשתמש בהומור שמנצל חולשות של האחר, או הומור מסגנון סטנדאפ - של לרדת אחד על השני, לשים לב מתי ההומור מתברג ברוח טובה ומתי עדיף לשתוק ולא לדחוף את הבדיחה שרצה לי בראש - כי הילדה שלי כרגע ממש לא במוד של בדיחות.

לסיכום כשאנחנו ההורים נזכור את החשיבות של איכות הקשר ושל טיב היחסים, יהיה לנו קל יותר להתמסר לדיאלוג ופחות ופחות למצא את עצמנו נתקעים ונתקעות בפינות של ווכחנות, צדקנות ופנקסנות. כשאנחנו נזכור שדרך התקשורת שלנו עם הילדים שלנו היא דרך התקשורת שבה הם יתנהלו גם בבית וגם מחוץ לו, בהווה ובעתיד, כך יהיה לנו קל יותר לשים לב לניואנסים הקטנים והגדולים בשיח שלנו איתם. כשנזכור שיש לנו יותר שנים לחיות לצידם כבוגרים שאנחנו נגדל מאשר כילדים, כך נרצה יותר להשקיע ביחסים שלנו לטווח הארוך.

ללמידה נוספת על תקשורת משפחתית מקרבת: קורס המעבדה ליחסים משפחתיים הדרכות מוקלטות הדרכת הורים אישית

או בפניה במייל: inbal.nvc@gmail.com או בטלפון / וואטסאפ: 054-2444238