איך חוויות משותפות יכולות לתרום ליחסי אחים ואחיות?

אחד הדברים שמחזקים יחסים הן חוויות משותפות ובילויים משותפים.

מן הסתם כל דבר ביום יום, גם הבנאלי ביותר, יכול להיות חוויה משותפת: מקלחות משותפות, ארוחות משותפות, גידול בעלי חיים, לחלוק יחד את חדר הילדים או את חדר המשחקים, טיולים משפחתיים, מסורות משותפות בחגים או בימי הולדת. כל אלה יכולים לתמוך ביצירה של זמן משותף, שפה משותפת, וזכרונות משותפים.

הביחדנס הזה תורם ליחסים בהווה, ובחלק מהמקרים גם בעתיד (כאן אין הבטחות, נדבר גם על זה בהמשך) לתחושת הקירבה בין הילדים, מעלה את הסיכויים ליכולות אמפתיה ולפתירת קונפליקטים וגמישות.

זה לא שאני שולחת אתכן לחבר אותם עכשיו עם סופר-גלו עד גיל 18, גם נפרדות היא צורך חשוב בחיים, והמינונים לעולם יהיו תלויים במבנה האישיותי של כל ילדה וילד.

לעיתים נמצא שבגיל ההתבגרות קצת יותר מאתגר לנו ליישם את הביחד הזה, פתאום הטיול במירון כבר פחות מרגש להם, או עוד בילוי בים עם המשפחה פחות מושך והם יעדיפו לצאת עם החברים או להשאר בבית.

אני לא דוגלת בלהכריח אותם, אבל כן בלהמשיך להציע, לנסות להתאים את הפעילויות גם לצרכים ולבקשות שלהם, ולהגיע להסכם כלשהו שמתאים לכולם, כמו ארוחה משותפת כל ערב שישי או למשל משפחות שהגיעו להסכם שיש סבב ובו כל פעם מישהו אחר בוחר את הבילוי, וכולם מצטרפים.

מה שחשוב לזכור לגבי גיל ההתבגרות שגם הוא שלב שעובר, וכמו שבילויים משותפים בילדות לא מבטיחים קירבה בבגרות, כך גם נפרדות בגיל ההתבגרות לא מבטיחה ריחוק בבגרות.

אני מבקשת להפנות את תשומת הלב שלנו:

מהן החוויות המשותפות שאנחנו יוצרות למען ילדינו? מה הם אוהבים לעשות יחד? האם כבר יש להם שפה משלהם? אנקדוטות והומור אישי שנוצרו מתוך הזכרונות המשותפים?

איפה עובר הגבול של כל אחד ואחת מהן בביחדנס הזה? מתי הם מבקשים לעצמם נפרדות?

ועוד בקשה אל תלקו את עצמכן על מה שלא הצלחתן, מה שלא קיים, מה שלא מתאפשר. אלא ראו את הכן, את הנוכח, גם אם הוא קטן. כשתראו את הכן יהיה קל יותר להרחיב אותו בתחושת מסוגלות ולא מתוך הכרח ו''צריך'' וחובה שמכווצים.