ללמוד לפגוש את השונות

​

כשהבת שלי אובחנה כאוטיסטית, כבר הייתי מדריכת הורים ותיקה, עם שנים של עבודה עם משפחות, הכשרה בתקשורת מקרבת ודרך מקצועית שהאמינה בקשר, בהקשבה ובכבוד לילדים כאנשים שלמים.

​

כמו בכל דבר משמעותי בחיי, עם האיבחון נכנסתי לחקירה מעמיקה. רציתי להבין מהו אוטיזם מעבר לסטריאוטיפים שעליהם גדלתי, ומה יכול לעזור לי להבין את הבת שלי כפי שהיא.

ככל שקראתי ולמדתי, גיליתי שאני נעה בחוסר נוחות מול גישות שמבקשות בעיקר לשנות התנהגות או לנרמל את השונות האוטיסטית. במקביל, מצאתי את עצמי מתחברת יותר ויותר לגישות שמבקשות להקשיב, להבין וליצור תנאים שמאפשרים לילד או לילדה להיות מי שהם בדיוק כפי שהאמנתי עוד לפני האבחון.
 

החשיפה לתכנים שנכתבו בידי אוטיסטים ואוטיסטיות עזרה לראות את האוטיזם לא רק מבחוץ, דרך אבחנות או רשימות של קשיים, אלא גם מבפנים: דרך חוויה, זהות, תקשורת, עומס, ויסות, חוזקות וצרכים.

הדברים לא החליפו את הדרך שכבר הלכתי בה, הם התחברו אליה והעמיקו אותה. הם עזרו לי להבין טוב יותר את הבת שלי, ולדבר איתה על האוטיזם בדרך שתתאים לה.

היה חשוב לי שתוכל להכיר את עצמה, להבין את החוזקות ואת האתגרים שלה, ולבחור איך היא רוצה לחיות בעולם הזה — כחלק ממנו.

​

במקביל ללמידה על אוטיזם, האבחונים במשפחה פתחו עבורי גם דרך חדשה להבין הפרעות קשב. למדתי להכיר טוב יותר את הילדים שלי עם הפרעת קשב, את דרכי החשיבה, הקשב, הוויסות וההתארגנות שלהם וגם את עצמי.

תוך כדי הלמידה מצאתי את עצמי חושבת מחדש על הילדה שהייתי: זו שהרגישה לפעמים אחרת, ששאלה שאלות על מוסכמות, שחיפשה את ההיגיון שמאחוריהן, ולא תמיד מצאה את מקומה בתבניות המקובלות. הלמידה הזו חידדה עבורי עוד יותר שאין דרך אחת נכונה לחשוב, להרגיש, ללמוד, לתקשר או להתנהל בעולם.

 

למה גישה מיודעת־מגוון נוירולוגי ואפירמטיביות?

​

אני לא מאמינה שילד או ילדה צריכים ללמוד להסתיר את מי שהם כדי להיות אהובים, מקובלים, ראויים להשתתף או להיכלל בחברה.

המטרה אינה להפוך ילד אוטיסט לילד שנראה פחות אוטיסט, ולא ללמד אותו לחקות התנהגות נוירוטיפיקלית רק מפני שהיא מקובלת יותר. המטרה היא ליצור הבנה, התאמות וקשרים שמאפשרים לילד להיות חלק, מבלי לוותר על עצמו בדרך.

​

אני רוצה שהילדים שלי יידעו שהם באמת אחלה כמו שהם, שהם לא פגומים, דפוקים או "לא בסדר”. אני רוצה שיכירו את עצמם, שיקבלו את עצמם, ושיהיה להם מקום לבחור את הדרך שלהם בעולם.

ואלה לא  איחולים השמורים רק לילדים אוטיסטים.
זה מה שאני מאחלת לכל ילד וילדה: לדעת שיש להם מקום, שהם אהובים כפי שהם, ושהם לא צריכים להרוויח זכות קיום באמצעות שינוי או מיסוך.

​

ככל שלמדתי, הבנתי שהגישה האפירמטיבית אינה פנייה חדה מהדרך המקצועית שלי, אלא המשך טבעי שלה. היא התחברה לי לתקשורת המקרבת, לאמונה בקשר ובשיח שמבקש להבין צרכים, ולרצון לפגוש ילדים והורים כאנשים שלמים ולא כבעיות שצריך לפתור.

היא חידדה עבורי עוד יותר את החשיבות של סקרנות, הקשבה ושיתוף: לא להניח שאנחנו כבר יודעים מה נכון לילד, אלא ללמוד ממנו, ליצור איתו תנאים מתאימים, ולתת לו מקום להיות שותף לחיים ולהחלטות שנוגעות אליו.

 

חינוך מתוך קשר

​

העמדה הזו מלווה אותי גם בעבודה עם הורים. אני עוזרת להורים ללמוד את הילדים שלהם, את הדרך שבה הם חווים את העולם, חושבים, מתקשרים ומווסתים את עצמם מבלי להניח מראש שהילד צריך להשתנות כדי להתאים.

יחד אפשר לבנות תקשורת בטוחה ומקרבת, לשמור על גבולות מתוך אמון, לזהות צרכים ולמצוא התאמות. אפשר גם לפתח שפה של סנגור וסנגור עצמי, ולפגוש את בית הספר, אנשי המקצוע והסביבה ממקום בטוח יותר.

המטרה היא לא משפחה מושלמת, ולא ילד "מתוקן”.

המטרה היא בית שבו כל אחד ואחת יכולים להיות מובנים, להשתתף, להרגיש שייכים ולגדול יחד.

​

אני לא רוצה ילדה מתוקנת. אני רוצה חברה מתוקנת — חברה שבה לכל אדם יש זכות קיום כפי שהוא.