אמפתיה והקשבה
- inbalnvc
- 10 באוג׳ 2021
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 22 בינו׳ 2023
אז את שומעת?
חוש השמיעה הוא חוש עיקרי המשמש אותנו לתקשורת, מסביבנו כל הזמן קולות, רעשים, צלילים, מילים ואמירות שיש ביכולתנו לשמוע.
השאלה הנשאלת היא האם אנחנו מקשיבות?
הקשבה היא מעבר לשמיעה של הצליל והיא מצריכה מאיתנו לעצור ולהתחבר אל מה שמעבר למילים, להתבונן בשפת הגוף, להקשיב לאינטונציה, לשים לב לנשימה.
באופן זה נוכל להתחבר לצרכים, להבין את הרגשות ולהרגיש בגוף שלנו לחוש גם ביתר החושים שלנו את החווייה של האחר.
אמפתיה היא הרגישות האנושית שלנו לסביבה, המאפשרת לנו לחוש קירבה וחיבור, והיא תתאפשר שכנשאיר את ההקשבה שלנו נקייה משיפוטיות וכשנכיר בכך שהחוויה של האחר היא האמת שלו.
האמפתיה לא אומרת שבהכרח נסכים עם התגובה של האחר, היא לא מספקת הצדקה או תירוץ למעשים, אבל היא כן מאפשרת הכרה ברגשות.
מהותה של האמפתיה היא "האפשרות להיות ברכות" - התכווננות שלנו לראות את האדם שמולנו, את הילד שלנו, את בן או בת הזוג שלנו.
זו הסכמה לפגוש את האחר במקום שבו הוא נמצא ולא לדחוק בו להיות במקום שבו אנחנו חושבים שהוא צריך להיות.
אמפתיה היא להיכנס לנעליים של מי שמולנו, להרגיש את החוויה שלו כאילו לרגע קטן זה אנחנו שם במקומו. זה להבין אותו גם אם אנחנו לא מסכימים.
הנה סרטון של ברנה בראון שמסביר מהי אמפתיה ובה היא שונה מסימפתיה:
האתגר הגדול בלהיות באמפתיה, בלפתוח את הלב גם כשקשה לנו הוא שיש בנו הרצון להראות לאדם שמולנו משהו, כדי שגם אנחנו נראה ונישמע.
לדוגמה
בת ה 14 חוזרת מבית הספר, עצבנית אש. היה לה תאקל עם המורה ובתגובה היא התפרצה, צעקה על המורה ואף קיללה אותה
כאילו זה לא מספיק את גם מקבלת תוך כדי טלפון מהמורה ששוטפת אותך על חוסר הנימוס ועזות המצח של ביתך.
אני מרגישה מוצפת, מאוכזבת ומבולבלת.
מה לעשות?!
את יכולה לשטוף בחזרה את ביתך שככה לא מדברות לנשים מבוגרות, שיש לתת כבוד למורה שלה, שאיך זה שהיא פתחה את הפה ככה בוולגריות נוראית? שהיא כבר בת 14 ושמוטב שתחשוב על תוצאות המעשים שלה.
בתגובה סביר להניח שהיא תתנגד עוד יותר, תצעק עלייך שאת אמא נוראית ושאת לא מבינה כלום מהחיים שלך ושאת תמיד תמיד תמיד לטובת המורה ושאת אף פעם לא מקשיבה!
היא תטרוק את הדלת בזעם, תפעיל את המוזיקה בפול-ווליום, אולי אפילו תסנן צעקת "אני שונאת את החיים האלה" ולא תדבר איתך כמה שעות טובות או אפילו ימים.
קירבה? חיבור? פחות…
ואת יכולה גם לעצור.
לנשום עמוק. ועוד קצת.
אפשרות נוספת לתרחיש היא שאחרי הצעקות והטלפונים את עוצרת ונושמת.
את יודעת מניסיון עבר שכל ניסיון חינוכי רק יגרום לעוד יותר עצבים וריחוק, הרי היינו שם כבר. זה לא עבד.
את נושמת עמוק עוד קצת ושואלת את יקירתך. "את רוצה לספר לי מה קרה?"
יתכן שהיא תבחר לספר לך ויתכן שהיא תגיד שהיא צריכה עכשיו שקט ושתעזבי אותה במנוחה.
את רואה כמה היא סוערת, גם היא לא שקטה מהחוויה שהיא עברה.
אם היא מבקשת שתניחי לה, המעשה האמפתי יהיה להרפות. תוכלי להגיד בקול רך "אני כאן כשתרצי לדבר איתי" או לשאול אם תרצה שתשבי לידה בשקט.
אם היא מוכנה לספר, תעצרי להקשיב לה. להקשיב לה באמת. מה קרה שם בסיטואציה? איך היא הרגישה שם? איזה צורך שלה צעק?
תני לה מרחב בטוח לפרוק, להביא את עצמה.
בהמשך יתכן והיא תהייה פנויה להקשיב לך קצת יותר, את תצטרכי להיות סבלנית וקשובה.
מה המהלך הזה נותן לך?
קודם כל הוא מוריד את מפלס הלחץ אצלך, אצל ביתך וביניכן.
הוא מאפשר לך להתקרב אליה, להכיר אותה קצת יותר, להבין אותה. זה לא ממש משנה מי צודקת או מי טועה.
המציאות היא שיש כאן נערה זועמת ופגועה והיא זקוקה לאמא שלה שתהייה לצידה.
זה לא אומר שזנחת את תפקידך כהורה מחנכת, זה רק אומר שאת בוחרת להיות רשת ביטחון לפני כן.
בהמשך תוכלי לקיים איתה שיחה מחוץ לסיטואציה, שבה תדברו על מה שהיה, ותוכלי לתת את נקודת המבט שלך, ואולי אפילו של המורה. האפשרות הזו, להיות ברכות גם ברגעים הקשים, מאפשרת את בניית האמון הבסיסית ביניכן. היא יודעת שאת תהיי זמינה לה להקשבה אמיתית כשהיא תזדקק, ואת תדעי שכשהיא תרגע קצת היא גם תוכל להקשיב לך. ברכות.
Comentarios