חינוך, תקשורת מקרבת ודוגמה אישית

"הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא."

אמנם אלברט אינשטיין הוא לא בדיוק הדוגמה ליחסים משפחתיים תקינים אבל המשפט הזה על חינוך נכון בפשטות שלו. איך ילדים לומדים?

ילדים־ות לומדים מחיקוי ומהתנסות אישית, ככה פשוט. הם צופים בנו ומקשיבים לנו ולומדים איך אנחנו מתנהלים ומתנהלות. ככה הם לומדים לדבר, לחקות את המימיקה שלנו ואת תנועות הגוף (תודו שהמחזה של פעוטה מחקה את ההורים שלה מבשלים / מדברים בטלפון או מקלידים במחשב תוך כדי ג'יברוש אינסופי זה אחד החמודים שיש!!).

מגיל צעיר הילדים והילדות שלנו רואים־ות אותנו מתנהלות בחיי היום יום שלנו וכך הם לומדים את המחוות הקטנות: מתי אני אומרת תודה ומתי בבקשה, שבמכולת צריך לשלם ושבכביש יש חוקי תנועה ותמרורים, ומה אני עושה כשמישהו נדחף לי לנתיב או בתור לבית מרקחת.

הם־ן מסתכלים עלינו ורואים ומקשיבים איך אנחנו מדברות אחת עם השניה, ואיך אנחנו נחמדות (או לא) לאחרים. איך אנחנו פותרות קונפליקטים, איך אנחנו אוהבות ואיך אנחנו כועסות.

וכשמשהו לא ברור להם אז הם ישאלו, כי ילדים הם יצורים סקרנים שצריכים לעשות לעצמם סדר: אמא למה את צועקת? אבא למה אתה כועס? אמא למה את לא נוסעת? למה צריך לשלם על הטילון? למה עזרת לאישה שאת לא מכירה לחצות את הכביש? למה נתת לו לעקוף אותך? מה זה פטור מתור? וזו ההזדמנות שלנו ליישם חינוך מקרב, לתת את התשובות המתאימות, בסבלנות ובחיוך. התהליך הזה מתחיל מרגע לידתם וממשיך איתם הלאה למשך שנים קדימה, כל גיל והשלב ההתפתחותי שלו.  חינוך מקרב כתהליך למידה

אנשים טועים לחשוב שבמעשה החינוך הילדים שלנו פאסיביים לחלוטין ואנחנו ההורים אקטיביים, שאנחנו אלו שצריכות "להרביץ בהם תורה" בכוח או בצורה מאולצת או דידקטית על מנת שהם ידעו ערכים ו"איך נכון" להתנהל בעולם, כי אחרת זה לא יקרה, ו"אם אני לא אגיד, איך הוא ידע?".

אני רואה את החינוך כתהליך למידה. למידה של סדרי עולם, של ערכים ונורמות חברתיות. הילדים שלנו מסגלים לעצמם את כל אלה מתוך התרבות שבה הם חיים, מתוך המשפחה והסביבה החברתית שלהם. ילדים צופים, סופגים ומעבדים מידע מתוך מה שקיים מסביבם. תהליך החינוך לוקח זמן, הוא לא מגיע יש מאין, הוא לא קורה באחת וגם עלינו ההורים לגלות סבלנות. אי אפשר "לדעת" ו"לפעול" בלי תהליך הלמידה, שכולל בתוכו התנסות, מוכנות רגשית וגם טעויות ולכן אל לנו לצפות שהם "כבר ידעו" כי "כבר אמרתי לו" את זה פעם או פעמיים או חמש. הילדים הם חלק פעיל בתהליך הלמידה והחינוך שמתקיים באופן הכי משמעותי מתוך התנסות וחשיפה ומתוך דיאלוג מתמשך ועיבוד מידע שחלקו מילולי וחלקו לא מילולי. תחשבו רגע על ילדים ש"מושפעים חברתית", אלו ילדים שצופים בהתנהגויות מסויימות ומסגלים אותן אליהם, לא בגלל שעשו להם שיחות נזיפה בנושא, לא בגלל שהם ראו עוד מצגת או היו בהצגה עם מסר. ילדים ש"מושפעים חברתית" (ומי מאיתנו לא מושפעת חברתית ברמה כזו או אחרת?) עושים זאת מתוך חיקוי ומתוך הרצון להיות שייכים לקבוצה חברתית מסויימת (או מתוך פחד שאם לא יעשו זאת יהיו לכך השלכות כלשהן כמו חרם, נידוי או אלימות). מכאן שעל מנת לחנך את ילדינו בצורה מיטיבה, עלינו ההורים גם להיות דוגמה טובה למען ילדינו, וגם להיות מבוגרים מספיק משמעותיים על מנת שהילדים שלנו ירצו להחזיק  בזיקה, בשייכות ובקרבה אלינו, לא מתוך פחד שננדה אותם או נעניש, אלא מתוך החיבור המשפחתי שלנו. 

ומה אנחנו נוכל לעשות כהורים על מנת לדאוג לחינוך ילדינו בצורה מקרבת?

1. קודם כל to walk the talk. אם אנחנו רוצות לחנך לנימוס ולדרך ארץ, עלינו לנהוג בדרך שבה אנחנו מצפות מהילדים-ות שלנו לנהוג בה.

2. להיות הסמן ומורות הדרך, להוות מודל לחיקוי. בגילאים הצעירים הילדים והילדות שלנו יתנהלו לפי המודל שאנחנו נהיה להם, וכל עוד הם ירגישו קרובים אלינו, ושיש בינינו יחסים תקינים ושהם סומכים עלינו, כך נוכל להשאר הסמן ומורות הדרך לאורך זמן, אפילו בגיל ההתבגרות המתאתגר וגם לאחריו.

3. מכאן שהנקודה הבאה היא - לבסס מערכת יחסים תקינה. מערכת יחסים חזקה תשאיר אותנו משמעותיות להם והם לא ירגישו רצון להתרחק או לעשות בדיוק ההפך מאיתנו רק בשם המרד (הוא מגיע וקורה גם "במשפחות הכי טובות", אבל השאלה היא באיזו צורה ואופן ועוצמה הוא מתבטא), מה שיעמיק את תהליך החינוך שלנו ויהפוך אותו למשמעותי יותר עבורם.

4. למידה מבוססת התנסות. לאפשר לילדים ולילדות שלנו להתנסות, ולקחת בחשבון שהתנסות אומר גם לטעות, ושמטעויות גם אפשר ללמוד.

5. לחנך מתוך כוח עם ולא מתוך הפעלת כוח על הילדים. כוח מייצר עוד כוח.

הסיכויים לשיתוף פעולה ולהטמעה של החינוך שלנו לאורך זמן יגדלו כשהילדים ירגישו שיש להם כוח משותף איתנו, קירבה וחיבור.

פעולה של הילדים כמו שאנחנו מצפות מהם שנובעת מתוך פחד או בושה או תחושת אשמה שנכעס עליהם או מה נגיד היא לא בדיוק החינוך שיחלחל לאורך זמן וילווה אותם בחייהם באופן מיטיב.

6. הסברים מתוך חיבור ודיאלוג. להסביר סיטואציות ולנהל עליהן שיח אמיתי, כזה של דיאלוג, של לשאול אותם שאלות מתוך סקרנות וממש להקשיב לתשובות, ולא לשטוף אותם בשיחות ארוכות ובמונולוגים מייאשים (אתן יכולות לנסות, רב הסיכויים שהם יאבדו קשב בשלב מוקדם מאוד ותמצאו שאתן מדברות לעצמכן - וזה לכשעצמו - מעצבן!!).

7. לשמור על חיבור גם במקרים של חוסר הסכמה. להשאיר תמיד פתח לשיחה - גם כשהם לא מסכימים איתנו או אנחנו איתם, גם כשהם עושים משהו "לא בסדר", גם ברגעים שקשה.

ועל הדרך ללמד אותם איך לפתור סכסוכים, איך לנהל משברים, מה עושים כשלא מסכימים, ואיך אפשר להקשיב גם כשקשה וכועסים.

8. לגלות גמישות מחשבתית. לא תמיד מה שאנחנו חושבות שהוא הנכון והצריך הוא באמת כזה באופן מוחלט. כשאנחנו פתוחות לגמישות אנחנו יכולות לראות שיש מגוון דרכים למילוי צרכים, גם אם הדרך שונה ממה שחשבנו או ממה שכולם עושים.

9. "חנוך לנער־ה על פי דרכו־ה" להתאים את דרך החינוך שלנו לילד־ה הספציפי־ת, יש ילדים שזקוקים ליותר חופש פעולה ויש מי שיותר להחזקה ולתמיכה.

יהיו מי שיצטרכו יותר תזכורות או הכנות ותיווך, או כאלה שיש להם קשיים או אתגרים סובייקטיביים ועל כן לא נצפה מהם "להתיישר" באופן מוחלט, ונלמד לתווך אותם לעולם (למשל אם הילדה סופר ביישנית או לא אוהבת לחבק, אם הילד היפראקטיבי וקשה לו לשבת בשקט שעה וחצי במסעדה).

ולזכור שאנחנו לא מושלמות ולא מושלמים, שגם אנחנו טועות בדרך, שאפשר לבקש סליחה או לתקן או לדבר על זה כשהדוגמה שהיינו לא היתה אחת המוצלחות.

לתיאום פגישה להדרכת הורים ענבל צור 054-2444238