דחיית סיפוקים

כהורים לעיתים יש ציפייה כבר מגיל פעוטות, שהילדים והילדות ידעו לדחות סיפוקים ויבינו שאי אפשר לקבל הכל, כי "הוא בגיל המתאים" או כי "היא כבר צריכה לדעת". כי כבר דיברנו על זה שלוש-ארבע-חמישים פעמים, ויש לנו ציפייה ורצון להבנה ולהפנמה.

ללמוד לדחות סיפוקים אומר להבין, ולא רק להבין, אלא גם לקבל (!!) ולחיות בשלום עם העובדה שישנם צרכים שלא נצליח למלא או בקשות שלא יענו (כרגע, או בכלל לא).

ובהקשר של ילדים וילדות, הם לא יצליחו להתמלא בגלל החלטה חיצונית ולא מתוך מערך סדרי העדיפויות הפנימיים. (עם הסבר, בלי הסבר, למי אכפת! אני רוצה עכשיו את המכונית המנצנצת הזו כי היא יפה וכייפית והיא תסב לי אושר אדיר - להיום, אבל מי סופר? ;-) )

זה כמובן לא מונע מרוע או מתוך רצון לגבולות קשיחים אלא מתוך אמונה אישית על התפקיד ההורי שזהו שירות טוב לילדים ולילדות, ושזוהי הדרך הנכונה לחינוך הדור הבא וללמד אותו על דרכי ההתנהלות בעולם.

היכולת לדחיית סיפוקים מפחיתה תסכולים ומקלה על החיים של כולם, הורים, ילדים וילדות גם יחד. הרי הכי כיף להגיד "לא" או "לא עכשיו" או "אי אפשר" ולקבל מהצד השני תגובה מתרצה, מבינה ומקבלת.

ובל נשכח את החברה הדוחקת, שהם ידעו (!!) ומה פתאום הילד הזה שצורח עכשיו בקניון בגלל גלידה? ולמי בכלל יש כוח לשמוע רעש של ילדות במסעדה?

ואיך הוא יסתדר בגן? ובבית ספר? ואיך היא תלך לצבא? ומה יקרה בטיול בחו"ל?? רק שלא יתפתו שם לאיזו פטריית הזויה ויחזרו דולפינים.

הוא חייב ללמוד לדחות סיפוקים עכשיו!

וכל הרעשים הללו, כל הלחץ הסביבתי, כל התרבות שלנו שרודפת ודוחקת, ומסתכלת קדימה.

לפעמים קדימה מדי.

לפעמים מהר מדי.

כל זה מרחיק אותנו מהרגע.

הרגע הזה שאנחנו עם הילד שלנו והוא בן שלוש, או חמש, או אפילו 12.

והוא כל כך רוצה משהו, שמבחינתו זה הדבר הכי חשוב כרגע והוא לא יכול לקבל (כי מישהו אחר אומר לו שזה יקר מדי, גדול מדי, לא הגיוני מדי, דבילי מדי).

אז במקום להיות עם הילד בבאסה שלו, במקום להקשיב לו, במקום פשוט להבין אותו, במקום לקבל את זה שבאמת קשה לו, והוא מאוכזב ושהוא בוכה / צורח / עצוב.

וכמה זה קשה להיות ילד, שמישהו אחר מחליט בשבילי.

במקום כל זה נשלפת הקשיחות, א השריון.

ונוצרת מלחמה. בכוח.

הצבת גבולות ואסרטיביות.

כדי שידע. יבין. ילמד. עכשיו! לדחות סיפוקים

מעבירים לו את המסר שזה לא בסדר. לא בסדר לרצות, לא בסדר להיות מתוסכל, לא בסדר לבכות. לא בסדר שיהיו לך חלומות.

אז מי עכשיו לא יודע לדחות סיפוקים?

האם באמת אפשר שהילד "כבר ידע" כי אנחנו רוצים שכך יהיה?

או שהידע הזה יגיע מתוך כך שיש שם מישהו איתו בכאב, שבאמת יש דברים שאי אפשר להשיג, וזה נורא מתסכל. ולא מכמות הפעמים שאמרנו לו - "לא תמיד אפשר לקבל כל מה שרוצים" או "תפסיק להתבכיין כל הזמן".

האם אנחנו , גם בבגרותנו, נדע תמיד לדחות סיפוקים?

האם אנחנו תמיד נקבל את המצב כמו שהוא מבלי להרגיש תסכול, לכעוס, להתעצבן, לבכות?

האם תמיד נצליח?

למידה היא (לרב) עניין של תהליך.

היא לא באה ברגע, היא לא מתבססת מהתנסות אחת (מוציאה כרגע מקרי טראומה קיצוניים מהמשוואה), היא גם לא משהו שנצליח לבצע במיידי, גם אם מאוד נרצה להצליח.

נחשוב רגע על תהליכי הלמידה בחיים, על הפעמים שידענו ש"צריך" לעשות אחרת, אבל זה עדיין היה קשה כי הדרך להתמודדות אחרת לא היתה נגישה מספיק.

ומה הכי היינו צריכים וצריכות כדי לצמוח ולגדול בדרך שלנו?

מישהו שיתן לנו על הראש על חוסר ההצלחות ועל התסכול שלנו?

או מישהו שיתן כתף תומכת, אמפתיה ויגיד "לא הצלחת הפעם, זה לא אומר שנכשלת, עשית הכי טוב שאפשר עכשיו".

תהליך הלמידה של הילדים והילדות שלנו דורש סבלנות (ודחיית סיפוקים ;-) ) גם מאיתנו ההורים, ולזכור שאנחנו איתם בתוך התהליך למידת מיומנות החיים החיונית הזו שנקראת דחיית סיפוקים.