מילים מרחיקות

יש מילים שעושות לנו להתקרב, להתרכך, להקשיב, ליצור קשר עין.

מילים שעושות לנו רצון לקשר ולחיבור.

יש מילים שעושות לנו להתרחק, להתכווץ, להיאטם, להסיט מבט.

מילים שמביאות אותנו לחפש תירוצים, הצדקה.

בתקשורת מקרבת ישנן שתי מערכות שעובדות בו זמנית.

האחת היא המודעות - זו של העבודה העצמית, של להבין את עצמנו יותר, המודעות האמפתית של לראות את הילדים שלנו באור רך וחומל.

המודעות שמסירה שיפוטים, המודעות שהיא תנועת החיים של כוונות לב, של אמפתיה והקשבה.

השניה היא השפה אותה אנחנו מדברות ומדברים.

תקשורת מרחיקה כשמה כן היא, מרחיקה אותנו ממצב החמלה הטבעי שלנו. לרב, היא גם מרחיקה את האחרים מאיתנו, ועל אחת כמה כשמדובר בילדים שלנו.

ולכן חשוב שנפנה תשומת לב לאופן שבו הדברים שלנו נאמרים:

האם מה שאנחנו אומרות מקפל בתוכו האשמה? "בגללך נפל לי"

האם מה שאנחנו אומרות מייחסת את האחריות על הרגשות שלנו לילד שלנו? "הכעסת אותי נורא"

האם מה שאנחנו אומרות מקטין? "מה את היסטרית? את סתם עושה מזבוב פיל. את רגישה מדי"

האם מה שאנחנו אומרות היא הכללה שאין לה באמת אחיזה במציאות? "את כל הזמן בוכה"

האם אנחנו משתמשות בשיפוטים שגורמים לאנשים אחרים להרגיש לא בסדר עם מי שהם? "את אלימה וגועלית"

האם אנחנו משתמשות בהשוואות? "תראי את עדי איך היא משחקת יפה, למה את לא יכולה גם?"

האם אנחנו משתמשות בדרישות? "קומי עכשיו וקחי את הבובות שלך למקום"

האם אנחנו משתמשות בקביעות? "ילדים גיבורים לא בוכים".

שתי המערכות האלה פועלות ומתקיימות בנו בו זמנית, ואנחנו שואפות לסנכרון מירבי ביניהן.

לפעמים נדרש מאיתנו תירגול של האמירות החדשות שאנחנו רוצות להגיד, במקום אלה המרחיקות, או הכנות מקדימות.

אנחנו יכולות ממש לתרגל את האמירות המרחיקות שאנחנו נוטות להגיד ולהחליפן בכאלה חדשות, מקרבות, בעיקר כשמדובר בסיטואציות חוזרות או צפויות. (אפשר גם לכתוב אותן לעצמנו למקרה הצורך).

ועכשיו תירגול קטן

קחי משפט מרחיק שאת אומרת לילדים שלך או ששמעת במקום אחר או אפילו אחת מהדוגמאות שכתבתי למעלה ונסי לסגנן אותו באופן מקרב ואמפתי. את יכולה לכתוב אותו כאן בתגובות, או סתם לחשוב עליו ולנסות להשתמש בו בפעם הבאה ולנסות לזהות, איך זה בשבילך? איך זה בשביל הילדים שלך?