היו לי עקרונות מכרתי את כולם.

טוב, לא את כולם, אבל עם הזמן ועם הניסיון בהורות הבנתי שעקרונות ואג'נדות זה דבר נפלא והם מתווים לי דרך ונותנים לי משהו להסתמך עליו, אך בסופו של יום אם הם מעוררים בבית שלי יותר מדי התנגשויות, התנגחויות ובקיצור אין עליהם הסכמה עם יתר בני המשפחה, משהו כאן לא עובד.

ואז אני כמו עומדת על מאזניים ענקיים. האם שמירה על העיקרון הזה, שיש לו את כל ההסברים היבשים ואת כל ההגיון למה לשמור עליו, באמת שווה את זה? מה המחיר שבעמידה על העיקרון הזה? האם מתחשק לי לשמור על העיקרון הזה גם במחיר של איבוד משהו חשוב בקשר שלי עם ילדי?

נוכל למצא את זה בכל מני מקומות בחיים המשותפים שלנו. איך ילדינו יתלבשו, מתי הם ישתו קפה (וכמה), מה הם עושים בשעות הפנאי שלהם (יותר שעות מסך ממה שהאמנתי או רציתי), או דברים שעושים רק עם אבא אבל עם אמא אין מצב.

אני לא קוראת לכן לוותר על כל עקרונותיכם ולהתקפל לפי גחמותיהם של הילדים, אני רק מבקשת לעצור ולחשוב עד כמה הדבר הזה חשוב לי? מה אני משיגה באמצעותו? על מה אני מוותרת?

האם באמת שעות המסך הן אוייב הציבור או שזה גם תלוי במה הילדים או הנוער עושים עם המחשב? האם שעות ציור גראפי או למידה של מיומנות חדשה דרך המחשב שקולה לזמן משחק בפורטנייט או מיינקראפט? מה הערך שהוא משיג מזמן המחשב שלו? בעיקר בעידן שבו התקשורת שלהם אחד עם השני מתבצעת דרך המחשב (וכאן מדובר בעיקר על ילדים או נוער שלא גרים באותה השכונה, שביום לימודים כשהם חוזרים מאוחר יחסית אין להם זמן להתנייד שעה באוטובוסים מאחד לשני).

האם חובה לסדר את החדר כל יום או שאפשר גם להשאיר את העולם שהיא בנתה לעצמה עם כל הבובות והשמיכות והאביזרים לעוד יום-יומיים-שבוע?

האם חפיפה יום יומית היא הכרח או שנוכל רגע להרפות?

יש דוגמאות רבות מספור, אנחנו עושות ועושים מאזנים של סדרי עדיפויות בכל זמן ורגע בחיינו ואנחנו עושות ועושים את זה בטבעיות ובמעין קבלה של עובדות החיים כשמדובר במבוגרים, ומתקשים מאוד כשמדובר בילדים או בנוער שלנו. פתאום בהורות אנחנו מרגישות ומרגישים צורך להיות כוחניים, נחרצים, לא לתת להם לסובב אותנו על האצבע הקטנה, להציב עובדות.

ההזמנה שלי היא להתבונן על הילדים כעל שווי ערך למבוגרים, לראות את הסיטואציה גם מנקודת המבט שלהם.