בואו נדבר רגע על בכי.

כשהתינוקות שלנו נולדים (ונולדות) הדבר הראשון שאנחנו מאושרות לשמוע זה את קול הבכי שלהם. בכי של ניו-בורן לגמרי מסמן לנו את תחילתם של החיים, אנחנו מאושרות ממנו בהתרגשות עילאית.

וכך עוברת עלינו התקופה הראשונה עם התינוקות שלנו. הם בוכים כשהם רעבים, הם בוכים כשהם עייפים, הם בוכים כשהם כאובים, הם בוכים כל אימת שהם מרגישים חוסר נוחות וזועקים לעזרה.

ואנחנו שם, הורים מסורים ונאמנים. נענה לכל קריאה, ניגש, נלטף, נחבק, נחתל, נזין ונערסל.

אנחנו לפעמים גם עייפות, ומותשות, אבל לקריאות העזרה של התינוק שלנו אנחנו ניגש במסירות ובאהבה.

וככל שעובר הזמן, התינוקות שלנו יגדלו, יתפתחו, ילכו, יקומו, ידברו. ובאיזשהו שלב אנחנו נתחיל להגיב לבכי שלהם בחוסר מנוחה, בכעס, בעצבנות. "מה אתה בוכה? תגיד מה קרה, אתה יודע לדבר" "תפסיקי לבכות ואז אוכל לדבר איתך, ככה אני לא רוצה להיות לידך"

אנחנו מצפות מהם להתגבר. להבין. לדעת.

אנחנו מתחילות (ומתחילים) לפרש את הבכי הזה בצורה אחרת לגמרי ממה שהיינו רגילים עד כה. נפרש את הבכי של ילדינו כדרישה להענות לבקשות שלהם. נפרש את הבכי כאיום עלינו - "אני רק אתן לו את מה שהוא רוצה כדי שיהיה כבר בשקט" נפרש את הבכי כאקט מניפולטיבי שנועד בעיקר לגרום לנו לעשות מה שאנחנו לא רוצים לעשות. לקנות מה שאנחנו לא רוצות לקנות וכד'.

וכך אנחנו גם מגיבות לבכי הזה, כאילו הבכי הזה מופנה נגדנו. אנחנו לפעמים כועסות, או צועקות, או מתעלמות, או חסרות אונים ומבולבלות.

הורים רבים מתארים סיטואציות שונות, ובסופו של דבר מופיעה השאלה מה עושים עם זה. כשהמטרה שלהם היא לעצור את הבכי.

בואו רגע תחשבו על הילד שלכן, בטוח יש איזשהי סיטואציה חוזרת (לפחות אחת) שבה הילד שלכן בוכה.

תחשבו רגע. מה קרה שם בסיטואציה שלכם? מה הילד שלכן מרגיש? מה מבטא הבכי שלו? איך אתן מגיבות? איך הילד שלכן מגיב לתגובה הזו שלכן?

לרב, הבכי של הילדים שלנו מביע משהו פנימי שלהם, ואין לו שום קשר אלינו. הבכי של הילדים שלנו מביע כאב פיזי, ולפעמים גם כאב רגשי. הבכי של הילדים שלנו מביע תסכול או כעס, ולרב זה קורה כשצורך מאוד מאוד גדול שלהם לא מתמלא, כשהם חווים חוסר יכולת לממש אותו.

ובמאמר מוסגר: לרב, זה יהיה קשור לאוטונומיה ולבחירה חופשית