טרמינולוגיה וכוחן של מילים

כולנו יודעות שלכל מילה יש כוח, יש לה משמעות.

תקשורת מקרבת עוסקת בין היתר גם באופן שבו אנחנו משתמשות בשפה, שינוי קל של הדרך שבה נגיד את הדברים יוכל לעשות את המהפך בין התקרבות להתקרבות.

1. טרמינולוגיה של אחריות.

"בגללך אני עצבנית"

"העלבת אותי"

אכלו לי, שתו לי.

מכירות את כל אלה נכון? גם המודעות ביותר בינינו לפעמים נופלות לאמירות שמשליכות את האחריות החוצה אל הצד השני כגורם לרגשות שלנו.

תנסו להחליף את העלבת אותי בנעלבתי. כשאתה אומר לי דברים כאלה, אני נעלבת, אני עצובה, אני עצבנית. קחו אחריות על הרגשות שלכן, הצד השני אולי היה הטריגר, הגירוי לרגשות שלכן, אבל אינו הגורם.

כשאנחנו מדברות מתוך לקיחת אחריות יש פחות האשמה ובכך האדם שממולנו יכול בקלות יותר להתחבר אלינו, במקום להרגיש אשם או אחראי ולנסות להתגונן.

טרמינולוגיה של אחריות מאפשרת דיאלוג מתוך לב פתוח להקשבה.

2. הכללות

גם כשאנחנו מדברות אל אנשים אחרים או כשאנחנו מדברות על עצמנו, אנחנו עלולות למצא את עצמנו אומרות מילים שפוגעות ופוצעות.

אני כישלון, אתה לא יוצלח, את תמיד כזו קלאמזית, יחד עם "למה את תמיד / אף פעם".

אז מעבר לעובדה שההכללות לא נכונות, כי בטוח הייתה פעם כשעשית משהו בהצלחה, ושלא תמיד נופלים לה דברים מהידיים ושתמיד ואף פעם זו לא האמת,

ההכללות גם הן, באופן מפתיע, חוסמות תקשורת ולא מאפשרות תנועה. כי אם אני תמיד ככה, אז מה פתאום את מצפה שאני עכשיו אשתנה?

הכללות תורמות לייצור תיוגים, ותיוגים מקבעים התנהגויות ואת התגובה של הסביבה להתנהגויות האלה.

כי אם אני תמיד נודניק בשבילך, אז אין סיכוי שתראי את הפעמים שאני לא. ואם אני תמיד נודניק, אז למה אני צריך להתאמץ להפסיק?

3. בשם מה?

כשאנחנו עוצרות לחשוב על מה שיוצא מהפה, אנחנו עוצרות גם לחשוב בשם מה ומה אני משיגה במה שאני אומרת?

האם באמת עכשיו, דווקא כשנפלה לו הגלידה אני צריכה לצעוק עליו את "אתה רואה? סתם העמסת".

האם היא באמת צריכה לשמוע את ה"אמרתי לך" האלמותי?

יש זמן ומקום לכל דבר, וגם אם יש בנו את הרצון להסקת מסקנות ממקרים שונים, תעצרו רגע ותחשבו, האם עכשיו זה הזמן? האם בצד השני יש פניות להקשיב? אולי הם זקוקים עכשיו למשהו אחר?

בחירת המילים שלנו יכולה לעשות את השינוי בין שיחה מקרבת לשיחה מרחיקה, בין שיחה מועילה ומקדמת לשיחה של התנגשויות.