רגישות חושית ורגשית - קשיי ויסות חושי

קשיי ויסות חושי ורגשי, האם רגישות חושית היא פינוק או המצאה? חייבים להתרגל או שאפשר לעשות התאמה? ואיך נוכל לעזור לילדים שלנו במצבים כאלה? הגרביים מציקים? הפתקיות של הבגד מטריפות?

ריח, רעש, המולה גורמים להצפה?

היא "עושה מכל זבוב פיל"?

רב האנשים והילדים עם קשיי ויסות הם אנשים מגוונים נוירולוגית באופן זה או אחר: הפרעות קשב, אוטיזם, מחוננות, "ליקויי" למידה, אפילפסיה ועוד. מדובר באנשים וילדים שחווים את העולם בעוצמה גבוהה יותר, לא רק דרך חמשת החושים אלא גם בחוויה הרגשית שלהם - נדמה שהם כמו מיכל מים שמטפטפים לתוכו טיפת דיו שמתפשטת לכל עבר. אין מחיצות, אין מעצורים.

ואז יש הצפה מטורפת, הכל גולש, בלתי נשלט בסוג של התפרקות חסרת מעצורים. אלו אנשים וילדים שיקראו להם בטעות "רגישים מדי", ובכוונה אני כותבת בטעות כי יש באמירה הזו שיפוטיות ששמה על האדם אשמה על האופן שבו הוא קולט את העולם. חשוב להבין שלא מדובר בבחירה או בפינוק, אלא במצב נוירולוגי - ביולוגי. קשיי ויסות, איך זה מרגיש?

תארו לכם מה זה אומר לשמוע את כל המתרחש סביבכם בעוצמה גבוהה יותר פי שלוש ממה שאתם שומעים ביום יום. כל דבר! כל נביחה, כל לעיסה, כל שיחה (אבל ממש כל שיחה, גם את אלו שמתקיימות במקביל), כל שיר.

מה זה אומר להרגיש תחושתית כל דבר בעוצמה גבוהה יותר פי ארבע, כל תפר, כל פתק, כל עקיצת יתוש, כל אבן קטנה בנעל, כל טקסטורה של בד, כל מכה או שריטה.

מה זה אומר לראות את אור השמש או הפלורסנט באור בוהק יותר ממה שאתן רגילות, להסתובב בעולם כאילו יש לכן מנורה שמכוונת לכן ישר לעיניים.

תארו לכם כמה זה מציף כשכל רגש נחווה בגוף בעוצמה גבוהה יותר - כל שמחה, כל עצב, כל תסכול.

והכל הכל הכל מתערבב ביחד בגוף אחד קטן של ילד.

ילדים רגישים חושית הם לא ילדים מפונקים, הם גם לא "רגישים מדי", הם לא עושים דווקא. הרגישות היא האופן שבו הילד או הילדה חווים את העולם.

הם לא נהנים לבכות "מכל שטות", הם לא נהנים מזה שכל מכה מרגישה כאילו מינימום הם עוברים ניתוח ללא הרדמה, הם לא אוהבים להיות מוצפים מכל רעש ולא להנות מההפעלה או מהמסיבה.

"אבל צריך להתרגל". האמנם? קושי בוויסות חושי וקושי בוויסות רגשי יראו לאנשים מבחוץ כמו "סערה בכוס תה" או "לעשות מכל זבוב פיל".

הורים אומרים "היא מחפשת על מה לבכות" או "הוא מתפוצץ בשניה, בלי שתהייה לו סיבה". הם חושבים לעצמם ש"אין פרופורציה, והיא סתם מפונקת" וש"הוא חייב להתרגל, להתמודד!" המפגש עם ילדים (ומבוגרים) רגישים חושית ורגשית מפגיש את המבוגרים האחראיים עם המחשבות על פינוק, על כך שילדים צריכים להתרגל, כי העולם לא תמיד יתאים את עצמו אליהם - אז צריך לחשל אותם. תשאלי את עצמך בכנות

את רוצה להתרגל לזה שאבן קטנה תקועה לך בנעל וללכת ככה יום שלם?

את רוצה להתרגל לזה שאספת את השיער אבל יש קבוצת שיערות שמתוחה יותר מדי ומכאיבה לך?

את רוצה להתרגל לזה שנרטבו לך הנעליים ואת הולכת איתן יום שלם?

האם אנחנו באמת רוצים ורוצות להתרגל לחוסר נוחות ולכאב או שאולי יש מקרים שבהם יהיה לנו מה לעשות עם חוסר הנוחות הזה?

במקום להסתובב עם האבן בנעל או עם הגרב המציקה - פשוט לעצור רגע ולסדר אותה?

או ללכת למראה ולסדר את השיער? או להחליף נעליים? האם ביקור בקניון או במופע רועש הוא חובה?

נכון, העולם לא תמיד יתאים את עצמו לצערנו, ויהיו לא מעט מקומות שבהם ילדים ואנשים כאלה יאלצו להתמודד עם מציאות שמציקה להם ומציפה אותם.

יהיו מספיק רגעים כאלה בחיים שיקרו בלית ברירה, אז למה להתעקש גם כשאפשר לעשות התאמות? חוסר אונים נרכש

ילדים לא מתרגלים לחוסר הנוחות, זה לא שפתאום האבן או הגרב או התפר יפסיקו להציק להם.

ילדים מתרגלים לחוסר האונים. הם מתרגלים לכך שהבקשות שלהם לא נענות, שאי אפשר לעשות התאמות, שאין טעם להגיד משהו כי גם ככה זה חסר סיכוי.

והם ימשיכו להסתובב עם התפר המציק הזה ועם הייאוש שאין מה לעשות איתו, ההתפרקות שתגיע תהייה גם בשל ההצפה החושית אבל גם בשל ההצפה הרגשית, היאוש וחוסר הנראות שהם חווים.

בהמשך יתכן שגם יפתחו על עצמם מחשבות שמשהו דפוק אצלם, שהם אלו שלא בסדר, שהם לא מותאמים לעולם הזה, שאין להם זכות לבקש את מה שהם צריכים. לא פינוק. שונות והתאמה

האנושות מגוונת, יש כל כך הרבה מאיתנו, מגוונים רגשית, מגוונים חושית, מגוונים עצבית.

לעשות התאמות זה לא פינוק, אלא הכלה לשונות שיש בין בני האדם ולכך שאין בשונות הזו משהו לא בסדר. היא פשוט מה שהיא.

לקבל את השונה - זה באמת לקבל אותו, ככה, כמו שהוא, אחרת היא רק ססמה ריקה מתוכן. מה התפקיד שלנו כהורים לילדים עם קשיי ויסות?

להיות הורה לילד רגיש חושית יכול להיות קשה, מאתגר ומציף לכשעצמו, בעיקר בשלב כשעוד לא לגמרי מבינות ומבינים את הרגישות ושהיא חוויה סובייקטיבית של העולם.

כמה דברים מרכזיים שאני עושה בהדרכת הורים כדי לעזור להורים לילדים עם רגישות / קשיי ויסות:

1. לזהות ולקבל את נוכחותה של הרגישות ולא להתווכח איתה ועם קיומה.

תצפית על הילד או הילדה יכולה לעזור להבין את הרגישות שלהם ולעשות לנו וגם לילדים הרבה סדר בראש, וגם בלב.

2. לקבל ולאהוב את הילדים כמו שהם, לא לנסות לשנות אותם. למצא את החוזקות של הילדים במקום להתמקד רק באתגרים.

3. לחפש איך לעשות התאמות.

לחפש גרביים שירגישו בנוח, לתת להם לבחור את הבגדים שנוחים להם (כן, גם אם זה אומר בגדים ארוכים כל השנה, או לא ללכת עם מעיל), לקנות אוזניות מנטרלות רעשים, להפחית את הגירויים, להמנע מללכת למקומות שגורמים לעוררות יתר ולהצפה ולתסכולים.

4. ללמוד להתמודד באופן מיטיב עם ההצפות שמגיעות (כי לא נצליח לנטרל את הכל) באופן מווסת שישמור על היציבות הרגשית של הילד וגם של ההורה, וגם על הקשר והיחסים ביניהם. זה אומר ללמד את הילד־ה שלנו לזהות את הקושי, או ללמוד לזהות בעצמנו, ולחפש מה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע, להתרחק? להתמודד? ובאיזה אופן.

5. לחלק המון אמפתיה להורים על ההתמודדות.

לחיות עם ילדים רגישים יכול להיות דבר מציף לכשעצמו ומאתגר וחשוב לי לתת גם להורים מרחב בטוח לאוורר את כל הקושי גם אם הוא לא פוטוגני.

לגעת בכאב ובפחד של ההורה חשוב לא פחות מאשר להבין את הקושי של הילדים וגם על הדרך לקבל כלים איך להתמודד עם הסביבה הביקורתית.

על מנת להדריך הורים לילדים עם קשיי ויסות חושי ורגשי, אני לא צריכה בשביל זה לפגוש את הילד או את הילדה, מספיק לי לקבל את התמונה מזווית הראייה ההורית ומשם השינוי כבר יקרה, דרך השינוי בתפישה המחשבתית שלהם ודרך השינוי בגישה וביכולת לבצע התאמות חומלות ולא שיפוטיות.