גישור במקום התערבות

הבוקר התחיל די עקום. התוכניות של הילדים לא יצאו אל הפועל, הם הסתובבו בבית עצבניים חסרי מנוח. יש להם פרוייקט משותף, והייתה ביניהם אי הסכמה בנוגע אליו - חלוקת התפקידים, חלוקת הרווחים והתוצרים. כל משפט שיצא מפה של אחד מהם נורה כחץ אל עבר האחר. כל אחד התבצר בעמדתו כאחרון הלוחמים, עם השיריון, המגן, הקשת והחצים.. הם לא ניהלו שיחה, הם ניהלו קרב מילים. עמדות מבוצרות. מגוננים על עמדתם ולא מוכנים לצאת משם על מנת לא לאבד את היקר להם מכל. האמת שלהם. בשלב כלשהו הוויכוח צרם לי באוזן, (ובינינו, גם התחלתי לחוש אי שקט מאוד גדול) והחלטתי להתערב. לפעמים כשאני מתערבת יוצא שאני לוקחת צד, אומרת להם מה ואיך צריך להתנהג, מגינה על האחד, נוזפת באחר, מטיפה מוסר, כועסת ואז לקינוח: חותמת את הדיון בעצמי. מיותר לציין שהדרך הזו לא ממש עובדת. היא אולי מביאה לשקט מיידי (וזמני) אבל לטווח הארוך לא רק שהיא לא מועילה, היא גם מזיקה. תמיד יצא האחד שהוא לא בסדר, והאחד שהוא "המועדף", ובעצם - כשיעור לחיים הם אפילו לא למדו איך לנהל ויכוח או שיחה טעונה בצורה שבה הם ממש ינהלו שיחה ויצאו מרוצים. בסוף אחד כעוס ועצבני והשני מרגיש טוב, על חשבון האחר. הפעם, הצלחתי לא לקחת צד, ולהיות פחות מעורבת אלא יותר מגשרת. כל אחד מהם קיבל את רשות הדיבור, להגיד מה חשוב לו ולמה בעוד השני נותר בהקשבה. לאחר שכל אחד מהם דיבר שיקפתי להם את הנאמר "אז מה שבעצם אתה אומר זה ש…. ושחשוב לך…. ?" ופניתי אל השני ושאלתי האם הוא יכול להבין את מה שאח שלו אומר, והאם הוא רוצה להוסיף על כך משהו. וכך יצא, שכל אחד מהם קיבל את המקום לבטא את מה שחשוב לו ויחד עם זאת יכל גם להקשיב לאחיו, כי ברגע שהוא ידע שיגיע תורו להגיד את שלו, התפנה לו השקט להקשיב גם לאח שלו, כי היה לו את הביטחון שיוכל להגיד את שעל ליבו. באיזשהו שלב של חוסר הבנה לקח האחד דף נייר, שרטט תרשים מדוייק, פרט את השלבים, התפקידים ואת ברווחים ושניהם ישבו יחד, שוחחו והגיעו להסכמה באשר לכל ושניהם נותרו בהרגשה טובה. הם הצליחו להשתחרר מה"אני צודק", הצליחו לראות אחד את השני, עשו צעד קדימה אחד לקראת השני, ונפגשו איפשהו באמצע. והכי מדהים, שכששאלתי אותם אח"כ איך ההרגשה, הם אמרו ששניהם מרגישים טוב, הקלה. שהויתור שהם עשו נעשה ברוח טובה, מתוך בחירה ורצון שתמשיך להיות אווירה טובה בבית, ושבעצם הויתור של כל אחד מהם לא כזה משמעותי להם. תחושת הקקופוניה הנוראית והצרימה התחלפו באחת בהרמוניה, קולות צחוק והקלה. ואפילו התוכניות שלהם הסתדרו חזרה. אז מה לא היה שם? שפיטה, כעס, התנגחות, מעורבות והתערבות שלי לפתרון שאני חושבת שנכון. מה כן היה שם? הקשבה, ביטוי עצמי, אכפתיות, שיקוף וגישור, ובעיקר סמכתי עליהם שיגיעו לפתרון שמתאים להם.