ילדות, נוער ודמי כיס

יולי-אוגוסט מזמן לנו כהורים הוצאות כלכליות שהיו נחסכות מאיתנו במהלך שנה"ל ויחד איתן עולות מסביב המון שאלות ותהיות בנושא דמי הכיס. החלטתי לרכז כאן את המחשבות שלי בנושא.

אני לא כלכלנית אומנם, אבל את הרעיונות כאן תוכלו לקחת וליישם במלואן או בחלקן בהתאם לתא המשפחתי שלכם.

נתחיל מזה שכסף מעלה אמוציות אצל רובנו. מערכת היחסים שלנו עם כסף היא סבוכה, רוויה בשיפוטים, מחשבות על כך שכסף זה משהו ש"מלכלך", לא נדבר עליו, לא נספר, זה משהו שצריך להצניע. ועולות השאלות אם "ללכלך" את מערכת היחסים שלנו עם הילדים בלכלוך של הכסף? האם לתת לילדינו מה שיבקשו או לאפשר קניה עצמאית?

כסף הוא אמצעי, לחלקנו יש אותו בשפע ולחלקנו פחות. ובכל מקרה, חשוב בעיני ללמד את ילדינו ערכים בסיסיים בהתנהלות כלכלית-אקולוגית נכונה.

כשילדי היו צעירים, משהו בסביבות גיל 5 של הבכור התחילה כאן טרפת ה"אמא תקני לי". החיים בעולם רווי גירויים, חנויות עמוסות כל טוב, המוני חנויות. כמעט בכל מקום שהסתובבנו קרצו מסביבם עוד ועוד מכוניות קטנטנות, מכוניות גדולות, בובות, מכשירים מפריחי בועות סבון, מרצ'נדייז ממותגים בדמויות האהובות עליהם ועוד ועוד. ואני, מצד אחד מאוד רוצה לשמח את ילדי, להרעיף עליהם שפע וחלילה שלא יחושו במחסור, ומצד שני "כסף לא גדל על עצים" והמצב הכלכלי לא איפשר לי לקנות כל מה שהם רצו (ובינינו, זה היה בור ללא תחתית ה"מה שהם רצו" הזה, באיזשהו שלב הייתי נאלצת לשים לזה סטופ).

וכך החלטתי להתחיל עם החינוך הכלכלי. בהתחלה קיבלו שקל על כל שנת חיים. משמע שבן ה-5 קיבל חמישה שקלים בתדירות מסויימת (נדמה לי שבזמנו זה היה פעמיים בחודש), וביום הולדת 6 כבר קיבל שישה שקלים, וכו' וכו'. אירגנו להם קופות חיסכון, ולשם היו נכנסים הכספים שקיבלו. סבא וסבתא ששמעו על הקופות, הביאו להם גם הם מדי פעם את השקלים שנשארו להם בכיסים.

לצרכי מעקב (כי בשלב מסויים קצת נמאס לי לעזור להם לספור את הכסף כל יומיים ;-) ) הצעתי להם לייצר "דף חשבון" ובו הם כותבים כמה כסף נכנס (וממי הם קיבלו אותו), כמה כסף יוצא (ועל מה), וכמה כסף נשאר להם בסה"כ. בהתחלה נתתי להם יחד חופשית יחסית בקניות. איך שהיו מקבלים את הכסף היו מבקשים ללכת לחנות הצעצועים ולקנות "משהו". המשהו הזה יכול היה להיות בועות סבון, לפעמים הם היו מאחדים את הכספים שלהם וקונים מכונית קטנה לשימוש משותף. כשראו דברים יקרים יותר שרצו, הם הבינו שאין להם מספיק כסף, וכך הגענו להכרות עם המושג "חסכון".

החוויה של החיסכון עצמו גם היא היתה מרגשת עבורם, כי הסכומים הצטברו לכדי משהו גדול, ודו ספרתי. הם התחילו לחשוב מה אפשר לקנות בסכום הכסף הזה. יחד עם החיסכון נכנסו גם עוד ערכים נוספים, על אקולוגיה, ייצור יתר וצרכנות יתר. שאלות כמו "כמה זמן שיחקת במכונית הזו שקנית בפעם שעברה ואיפה היא עכשיו?" הבהירו להם עם הזמן שקניה מתוך גחמה היא לא תמיד הקניה המשתלמת.

בפעמים הראשונות באמת נתתי להם להתנסות בתוך הסכומים הצנועים האלה. מבחינתי זה היה שכר-לימוד, כי בסופו של דבר לא משנה כמה הייתי מדברת על חשיבותו של הכסף, ערכו וצריכת יתר, זה לא היה מוחשי כמו להרגיש את זה על בשרם, להבין, להפנים, ולהגיע למסקנות הללו בעצמם. אני זוכרת במיוחד פעם אחת כשהלכתי עם הצעירה עם שטר של 20 שקלים במרכז הקניות. היא קנתה בובה בחנות אחת, וכשהגיעה לחנות השניה ביקשה עוד בובה. לא נשאר בידיה מספיק כסף, היו חסרים לה כחמישה שקלים. בינינו, החמישה שקלים הללו לא היו הורגים אותנו אם הייתי משלימה לה את החסר, אבל הגעתי לקניה הזו איתה עם מטרה מסויימת, והיא חינוך כלכלי. היא היתה מאוכזבת בהתחלה, ושאלה אם אפשר להחזיר את בובה א' כדי לקנות את בובה ב'. אמרתי לה שאפשר לנסות, ויחד חזרנו אל החנות ושאלנו אם אפשר להחזיר ולקבל את הכסף חזרה. המוכרות היו מאוד חביבות והחזירו לה את כספה, ובו היא רכשה את הבובה השניה שרצתה עוד יותר.

השנים חלפו, הילדים בגרו. החינוך הכלכלי המשיך באופן כזה שהם מקבלים סכומי כסף יותר גדולים, גם מאיתנו ההורים, וגם בימי הולדת ולפעמים בחגים מסבא וסבתא. בשנים האחרונות הם מעדיפים לקבל כסף ליום ההולדת ולבחור לעצמם מתנות גדולות ומשמעותיות, של דברים שאנחנו לא יכולים לקנות לכל אחד מהם בשגרה. בעיני זה הרבה יותר משמעותי מעוד משהו קטן שיעלם - גם יותר אקולוגי, גם יותר כלכלי.

כך הגדול הצליח לקנות לעצמו מחשב גיימינג ואת הציוד הנלווה + משחקים שרצה. מאז אגב סכום הכסף שיש ברשותו מאוד התדלדל, והוא החליט שהוא לא עושה שום קניה שאינה בגדר חובה. כשהם רוצים לקנות משהו הם מגיעים להתייעץ, שואלים לדעתנו. עצם ההתייעצות הופכת את הרכישה למושכלת ולא מתוך גחמה של רגע. יחד אנחנו בודקים את הצרכים, והאם הקניה עומדת בקנה אחד עם הערכים שלנו. אנחנו עורכים יחד סקר שוק, השוואת מחירים בעידן האינטרנט הופכת ליותר ויותר פשוטה ובהינף מקלדת הם מתוודעים לקשת המחירים הרחבה הקיימת בשוק, יחד עם השוני המשתנה באיכות המוצרים. וההסכמה היא שמשהו שאנחנו לא מסכימים שיכנס הביתה, לא יקנה לא מכספנו ולא מכספם (כמו משחקי מחשב אלימים, אצל משפחות אחרות זה יכול להיות מדובר בבגדים שההורים לא מסכימים, או ממתקים וכד').

גם בחינוך הכלכלי, כמו בכל החינוך שלי לילדי אני אוהבת להנגיש להם את המידע בגובה העיניים, מאפשרת להם להתנסות במרחבים בטוחים כבר מגיל צעיר, על מנת לאפשר להם להגיע בעצמם למסקנות ולהבנות שלהם. אפשר גם לעודד אותם ליזמות עצמאית; דוגסיטינג, בייביסיטר (גם ילדה בת 10 יכולה להציע את שירותיה כאחות גדולה, ויש סיכוי שיש בסביבתכן אמא צעירה שאתן מכירות שתשמח לעוד זוג ידיים ומישהי שתשחק עם הפעוטה שלה), מכירה של צעצועים ובובות שכבר אינם בשימוש, דוכן לימונדה, מכירת עבודות יד וכד'.

האם לתת לכל הילדים את אותו הסכום או שבהתאם לגיל ולצרכים?

ככל שהילדים גדלים כך גם הצרכים משתנים. נער בן 14 שמבלה עם חבריו מדי פעם זקוק לסכומים אחרים מאשר בת 8. אפשר לעשות פעם בתקופה שיחה כלכלית משפחתית, ובה כל אחד יכול להגיד האם הסכום שמקבל מספיק לו, האם יש לו צורך ביותר, מהם הצרכים, והאם יש צורך לעשות שינוי כלשהו.

האם לתגמל את ילדינו על מטלות הבית? האם להשתמש בדמי הכיס כסנקציה על התנהגויות מסויימות?

אז אתחיל מהסוף. אני לא מקשרת בין דמי כיס להתנהגויות, כי פשוט אין קשר. זה עונש לכל דבר, ועונשים זה פחות האג'נדה שלי. אלא אם מדובר בסיטואציה שבה הילד השחית רכוש מסויים או פגע ברכוש של מישהו אחר, והחלטתי באופן מודע שכחלק מהאחריות שלו הוא גם יממן את עלות התיקון / קניה מחודשת / פיצוי.

באשר למטלות הבית. באופן כללי אני דוגלת בשיתופיות משפחתית. משמע, כולנו שותפים להתנהלות המשפחתית שלנו, וכשם שאני לא מקבלת צ'ופר או דמי כיס או תשלום על בישול ארוחת הצהריים, הלחם לארוחת הערב, שירותי כביסה, הסעות, תיאום חוגים, ניקיון הבית וכו' וכו', כך אני לא מתגמלת את ילדי בכסף בעבור השתתפותם במטלות הבסיסיות הללו. ישנן משפחות שמתגמלות עבור שירותים שהיו עושות לטובתן אאוטסורסינג, או כאלה שדורשות מהנער אחריות מאומצת כמו בייביסיטר לאחות הקטנה למשך שעות מרובות, או ניקיון הרכב אחרי שחזרנו מטיול שטח. באופן אישי עדיין לא עמדתי במקום שבו שילמתי לילדי בסיטואציות כאלה, אבל במקרים הללו אני לא מתנגדת בתוקף מאחר והן באמת דורשות אקסטרה מאמץ והתגייסות (בעיקר לעניין הבייביסיטר ;-) ).

מכאן, כל אחת ואחד מכם יחליט מה הדרך המתאימה למשפחה שלכם, כמה כסף לתת כדמי כיס ובאיזו תדירות? פעם בחודש, או פעמיים או כל שבוע? סכום סמלי כהתחלה או סכומים משמעותיים? מה הגבולות שלכם?

כל זה תלוי בכם. בהצלחה, ענבל.