איך לייצר התאמות משפחתיות שמותאמות לגדילה ולהתפתחות הילדים?

בכל שלב כזה  אנחנו נדרשות לשאול שאלות לגבי המהות ולמצא את הדרך לאפשר לילדינו את החופש, את חווית ההתנסות, את הנפרדות שמאפשרת גדילה. גיל ההתבגרות הראשון מגיע בגיל שנתיים עם עקשנות ה"אני לבד" "עכשיו אני" ו"אני רציתי!"

בין גיל ההתבגרות הזה לגיל ההתבגרות הממשי של גיל 13+, ישנם עוד כמה שלבי התבגרות, עצמאות ונפרדות שמביאים אותנו ההורים לחשב מסלול מחדש, להתאים את הגבולות, ובכלל את כל המיינדסט שלנו.

בכל שלב כזה  אנחנו נדרשות לשאול שאלות לגבי המהות ולמצא את הדרך לאפשר לילדינו את החופש, את חווית ההתנסות, את הנפרדות שמאפשרת גדילה.

יש קפיצות גדילה ועצמאות  שאנחנו דווקא אוהבות, הן  עוזרות לנו להרגיש שיחרור ונפרדות מבורכת - כשהם מתחילים להתקלח לבד, לחפוף לבד, לנגב לבד בשירותים.

כשהם מצליחים להכין סנדוויץ' לבד, למזוג לעצמם מים, להתלבש, לצחצח או ללכת לבד לחברים.או בקיצור, כשהגדילה וההשתנות של הילדים שלנו באים לנו בהתאמה ובול בפוני עם הצרכים שלנו כהורים - צרכי הנפרדות, השקט והקפה.

אבל מה עושות כשבקשת הגדילה והעצמאות מצד הילד־ה לא מותאמת עם מה שהיינו רגילות לו עד עכשיו?

הגדילה, ההתבגרות וההשתנות של הילדות והילדים שלנו שתכף יהפכו לנוער מצריכה מאיתנו להתאים גם את עצמנו, לשנות סדרי עדיפויות ותפיסות מחשבתיות ולחשוב מחוץ לקופסה. בגיל הצעיר "עלינו ברמת החיים" כשהם התחילו לזחול והרמנו את כל הדברים שיש להם פוטנציאל נזק, רבות מאיתנו העדיפו את הפרקטיקה על פני העיצוב, ולהפחית את גורמי החיכוך ואמירת ה"לא". ככל שהילדים גדלים הכל נהיה מסובך יותר, גם הציפיות שלנו נכנסות לפעולה, וגם הם־ן יפתחו דעה אישית ויתעקשו על שלהם. אני אגב, אוהבת ילדים וילדות "עקשנים"  שעומדים על שלהם, זה אומר שהם לא מפחדים להביע את דעתם ואת רצונם, שהם מחוברים לעצמם ושבאיזשהו מקום הם סומכים על עצמם שהם מסוגלים. 

כשהילדם שלי התקרבו לגיל טרום ההתבגרות, וכששעת השינה אצלנו התחילה להמרח, נשאלה אצלנו השאלה המהותית: למי שייך המרחב הציבורי בשעות הערב?

עד לאותו הרגע היה ברור שאחרי תשע בערב הסלון שייך לנו ההורים, זו השעה שבה הילדים נכנסים לחדר ולמיטות והולכים לישון, זו היתה שעת הזהב שלנו המבוגרים - השעה לעצמנו, לדבר קצת, לראות איזו סדרה ורגע לאפס את הראש והמחשבות לפני שמתחיל יום חדש. אבל ככל שהם התבגרו שעת השינה החלה להתעכב יותר ויותר, הם נשארו לקרא או לדבר בינם לבין עצמם או להתעסק בענייניהם. להם לא התאים להיכנס למיטות בתשע בערב, ואנחנו ההורים התחלנו להרגיש את חוסר הסבלנות שלנו מתהווה. מה קורה כשאין התאמה בין האסטרטגיות של בני המשפחה לדרכי מילוי הצרכים? זה קורה מבלי שנשים לזה לב, יש השתנות קטנה מהצד שלהם, וחוסר התאמה לצד שלנו שמעלה את מפלס העצבים, המתח. ואם נחזור לדוגמה שלי,  הייתה ציפייה שהם ילכו כבר לחדר וישאירו לנו את הסלון, אנחנו נעשנו יותר ויותר חסרי סבלנות לנוכחות שלהם או למשמע קולם. הצרכים שלנו ההורים זעקו לשקט, לנפרדות, להפסקה. הרגשות שלנו החלו לעקצץ בגוף עם חוסר סבלנות ועצבנות. הדיבור שלנו אליהם הפך להיות חד וקצר. הוויב הכללי שעבר מאיתנו אליהם גם אם בלי מילים היה: יאללה, תחפפו כבר ותנו לנו לשבת ולשמוע את השקט. הם כמובן חשו עלבון ושאינם רצויים, והתחושות הללו העכירו את האווירה בבית לקראת השינה אבל לא רק. כשאין התאמה בין האסטרטגיות (דרכי הפעולה) של כלל בני המשפחה למענה על הצרכים - נולד החיכוך. גדולתה של שאלת ה"למה?" באחת הפעמים שבהם כעסנו ש"עכשיו זה הזמן שלנו" שאל אותנו אחד הילדים "אם הבית כולנו, למה אנחנו אלו שחייבים לפנות את הסלון כל ערב?" אני אוהבת שאלות למה, כי הן גורמות לי לחשוב לעומק ולהבין למה באמת אני חושבת או אומרת או פועלת בצורה מסויימת. הן מביאות אותי לעצור, להתבונן על הצרכים ועל דרכי הפעולה שלנו. וכמו שהבן שלי הציג את זה, בדברים שלי היתה סתירה. מצד אחד דאגתי להעביר להם את המסר שהבית הוא של כולנו ולכן כולנו שותפים בו לחיים ולתפעול, אז איך זה שבתשע בערב הוא מופקע מהם? ככל שחשבתי על זה לעומק לא היתה לי תשובה טובה שהייתה הגיונית לי, מה שהצריך ממני לפרק תפיסות ולהבין איך הן מסתדרות בחיי היום יום שלנו. הצרכים נשארים, האסטרטגיות משתנות בזמנו גרנו בבית קטן, והם היו שלושה ילדים בחדר. הצלחתי להבין שאם גם הם עדיין ערים, וכל אחד מהם הולך לישון בשעה אחרת, אני צריכה רגע לעשות חשיבה מחדש ולמצוא אסטרטגיות אחרות לענות על הצרכים של המשפחה. הצרכים  שלנו בנפרדות ובשקט בשעות הערב, שעד כה נענו בשעה שבה הסלון מתפנה לטובתנו,  נשארו אותם הצרכים, אבל היינו צריכים  אסטרטגיה חדשה לענות עליהם כדי לא לפגוע בצרכים של יתר בני ובנות המשפחה, במקרה הזה הצרכים של הילדים שלנו במרחב ובהתאמת שעת השינה לגילם.

ולכן  החלטנו שבשעה מסויימת אנחנו ההורים נכנסים לחדר שלנו ומתפנים לעניינינו והם יכולים להיות ערים בסלון. סיכמנו יחד איתם על שעה שבה הם נכנסים למיטות. בהסכמה עם הילדים החלטנו  שמי שמספיק גדול להישאר ער בשעה שאנחנו זקוקים לשקט שלנו, לא יגיע אלינו עם עוד שאלות ובקשות, וכל מה שהם רוצים או צריכים הם אחראיים לעצמם, הנ"ל כמובן לא חל במקרי מחלה או חירום, אלא יותר מכוון לענייני אוכל, שאלות פילוסופיות ברומו של עולם או משהו שהם נזכרו שהם חייבים עכשיו עכשיו. מוסכמות חברתיות מחייבות או בחירה אישית?

היו מי שהרימו גבה על ההחלטה שלנו, מתוך מחשבה שאנחנו מוותרים על עצמנו או שיש בזה משהו שמפחית מכבודנו,  אבל מבחינתנו זו הייתה ההחלטה המתאימה לזמן ולמקום ולקונסטלציה המשפחתית דאז, כל בני ובנות הבית היו מרוצים ממנה.

כל המהלך היה תוך דיאלוג, הקשבה לצרכים ההדדיים ומתוך ההסכמה להסתכל על המוסכמה ש"הסלון שייך להורים אחרי תשע בערב", להבין שהיא לא מתאימה לרוח המשפחה שלנו ולעבור ל"המרחב הציבורי שייך לכולם".

זו כמובן רק דוגמה, וזו ההחלטה שהיתה מתאימה לנו באותו הזמן, מאז הילדים גדלו עוד, עברנו לבית גדול יותר, הצרכים של כולנו השתנו, והמשפחה התבגרה. כיום, כל אחד אחראי לשעות השינה ולעיסוקיו לפניה. תמיד ההורים חייבים להסכים לשנות? התהליך הזה לא מבטיח שתמיד אנחנו ההורים יהיו האלה שיעשו איזשהו שינוי, ולפעמים השינוי יגיע מכיוון הילד, ולפעמים למרות ההשתנות לא תתבצע התאמה, כי יש עוד השלכות או מחירים שלא נוכל לקבל באותו הרגע. אבל כשיש שיח מלא ומכבד עם הילדים, כשהם רואים שלוקחים אותם בחשבון, גם אם לא נענים לבקשות שלהם וגם אם הם נשארים עם צרכים שאינם מתמלאים, אז פחות קשה להם לקבל את זה, כל עוד אנחנו נשארות עם הבנה ואמפתיה לקושי ולתסכול שלהם. כך הם יכולים להישאר עם האכזבה, אבל יש בהם את המלאות של הנראות. מה גם שכשאנחנו ניתן להם דוגמה אישית של גמישות מחשבתית, שינויים, התאמות וראיית האחר הם יפתחו בתוך עצמם את אותן האיכותיות. הרעיון הכללי הוא לשים לב ולקבל את העובדה שמשפחה היא מערכת שמשתנה לא מעט ושאינה קופאת על שמריה; המעבר מילד אחד לשני ילדים ויותר, ילדים עם רצונות שונים משל ההורים, ילדים עם רצונות שונים משל האחים שלהם, גיל ההתבגרות, כניסה של גורמים נוספים לחיים: המסכים, שיעורי הבית. חוגים בשעות הערב שמשנים את תפיסת ארוחת הערב המשותפת ועוד. התפקיד שלנו ההורים הוא לשים לב לשינויים האלה ולא להתעקש לשמר פעולות ישנות שכבר אינן עובדות לנו. לשים לב שכשיש צרימה וחיכוך בנקודה מסויימת בחיים שחוזרת על עצמה שוב ושוב, כדי להפנות אליה זרקור ולחקור ולהבין, מה מפריע לנו שם? מה הטריגר שלנו או שלהם? מה הצרכים שלהם ושלנו? למה זה חשוב לנו? האם אפשר לשנות משהו כדי להיטיב את חיינו? לסיכום

ילדים וילדות שמגיל צעיר נשתף אותם־ן באופן קבלת ההחלטות, בשיתוף בצרכים השונים של יתר השותפים לאינטראקציה, בחשיבה משותפת ולא בהנחתה מגבוה סביר להניח שיגדלו להיות נוער משתף ומתייעץ כי ידעו שגם להם־ן יש מקום לבטא את עצמם־ן ואת הצרכים שלהם־ן.ככל שאנחנו נקפיד לנהל את השותפות המשפחתית בצורה כזו, ונפחית את אזורי ה"קו האדום שאינו פתוח לדיון", כך גם יהיה לנו קל יותר להתנהל כמשפחה, וגם כשיגיע הקו האדום הזה יהיה לילדים קל יותר לקבל את ההגבלה, בעיקר כשהיא תגיע עם הסבר מניח את הדעת, עם חיבור לצרכים ועם ראיית האחר.