מפזרת סולמות

"מדי יום אני מפזרת ברחבי הבית סולמות, שיוכלו הילדים לרדת מהעצים שעליהם הם נתקעו"

פוסט של שורה אחת שכתבתי בפייסבוק לפני שנתיים בתקופה של משבר, לא מאמינה שלא העתקתי אותו לכאן עד עכשיו כי הוא אייקוני וחשוב ממש!!. מפזרת סולמות,

זו הייתה תקופה של סערה גועשת בביתנו, המון המון תסכולים, המון כעס, המון עניינים רגשיים לא פתורים.

וככה בדיוק הרגשתי, שבכל רגע נתון יש כאן ילד או ילדה שתקועים על איזשהו עץ, לפעמים ברגע נתון היו כמה ילדים על כמה עצים. ואני, בייאושי הגדול, עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי באותו הרגע והוא לפזר סולמות ולחכות שהם ירדו.

אני מאמינה בפיזור סולמות גם שלא ברגעי יאוש. אני מאמינה שזו הדרך שלנו ההורים להושיט את מקטרת השלום, כשהתסכול קשור אלינו. אני מאמינה שזו הדרך שלנו להושיט כתף תומכת כשמדובר במשהו שלא קשור אלינו. אני מאמינה שזו הדרך שלנו לשלוח את המסר: את־ה חשוב־ה לי, ואני לא מתייאשת, אמשיך להציע את קירבתי, גם בתקופות של ריחוק.

את הלא כבר יש לנו, מקסימום הם יפתיעו עם כן.

אני מפזרת סולמות: מציעה להצטרף אלי לקפה, למאפה, לטיול עם או בלי הכלבים. לטורניר טאקי. אני ממשיכה לדפוק על דלתות ולהגיד לילה טוב כל לילה, או לשאול בצהריים מה יתחשק להם לאכול. אשלח הודעות במהלך היום, אשאל מה נשמע. אני מפזרת סולמות ומשחררת את האגו.

אני לא מאמינה במשחקי כוח וכבוד, ובוודאי שלא בין הורים לילדיהם. אני מאמינה שהיכולת שלנו להכניס דברים לפרופורציה עוזרת להם ללמוד לעשות את אותו הדבר.

נראה לי שזו תזכורת חשובה לחיים וגם לחופש הגדול, או לטיול בחו"ל, ובכלל. פזרו סולמות לא מלחמות.