יודעת או לא יודעת?

מאז שאני הורה אני נעה על הרצף של יודעת - לא יודעת.

מה שמדהים הוא שככל שעוברות השנים אני מגלה עד כמה אני בעצם לא יודעת, ושעצם אי הידיעה הזו הופכת אותי להורה קשובה יותר, מכילה יותר, פתוחה יותר ונינוחה יותר.

כבר בהריון הראשון נשאתי איתי מחשבות רבות על דרך החיים שלי, שלנו, על ההורות שעתידה לבוא ועל איך נתנהל בתוכה.

מה רבה היתה ההפתעה לגלות שהכל הבל הבלים, שום קשר ואחיזה במציאות לא היו שם.

ובואו נודה על האמת, גם המציאות לא היתה מאוד ברורה.

כל יום מחדש התעוררתי למציאות דינמית, משתנה. סדר יומי נקבע על ידי עולל בן יומו מצווח ואני נאלצתי להתאים את עצמי לקצב של ההווה. זו המציאות, מה שקורה, מה שנדרש, מה שקיים.

עם השנים למדתי להשיל עוד ועוד מחשבות, אמונות, אמיתות על עצמי, על קיומי, על ההורות שלי ועל הילדים שלי שנולדו והתגלו כיישויות נפרדות, עם רצונות וצרכים משל עצמם.

מיינד בלואו.

גיליתי שככל שאני מתעקשת להחזיק חזק בידיעה, זו שייצרה לי סדר וביטחון, זו שהיתה לי עוגן ויציבות אני מערערת חלקים אחרים במבנה הרגיש הזה שנקרא המשפחה שלי.

ככל שהייתי הורה יודעת

כך גם הייתי הורה נוקשה, חד משמעית ודורשנית.

לקח לי זמן, אולי קצת יותר משהייתי רוצה בדיעבד, להבין את העניין הזה.

כשאני ''יודעת'' אני לא פתוחה להיות נוכחת במציאות שלי.

כשאני יודעת, כשאני מחזיקה באמת אחת ויחידה, אני מתעקשת לכווצ'ץ' את המציאות לתוך המסגרת, התבנית הזו, של הידיעה.

מה זו המציאות הזו?

המציאות הזו היא הילדים שלי, הרצונות שלהם, המחשבות שלהם, הצרכים שלהם.

זה הקצב שלהם, והמחשבות שלהם.

האתגרים שלהם והדרכים ה''נכונות'' להתמודד, לחנך, לגדל. להיות הורה.

לקח לי זמן לשחרר את היודעת

ובמקומה לאט לאט נכנסה הלא יודעת.

זו שעוצרת, ששואלת, שמקשיבה

זו שאין לה תמיד תשובה אחת נכונה.

זו שמתגמשת, מחפשת אפשרויות נוספות,

זו שפשוט נשארת עם הלא יודעת, ונותנת לדברים לקרות.

יחד עם ההקשבה

מדייקת, משנה ומתאימה.

ככל שאני מרשה לעצמי לא לדעת,

אני יותר מחוברת לעצמי ולילדי.

אני נוכחת.