התמודדות עם אבל ואובדן חלק ב

אי שם בשנת 2019, ממש ביום הולדתה, אירחנו את שיר-לי שני, מטפלת משפחתית המתמחה באבל, בקהילה של חיבור מהלב - הורות בתקשורת מקרבת, וביקשנו ממנה לענות על שאלות של חברות הקהילה בכל הקשור למוות ולתיווך שלו לילדות־ים שלנו. בהסכמה של שיר-לי אני מביאה כאן בבלוג את הדברים שנכתבו בקבוצה. השאלות ישארו אנונימיות ותשובותיה של שיר־לי יובאו כלשונן, עם עריכה קלה לשמירה על פרטיות המשתתפות.. "מוות הוא קצת כמו המפלצת מתחת למיטה של כולנו - פוחדים ממנו, יודעים שהוא שם, אבל אף אחד לא רוצה לדבר עליו עם הילדים. פוחדים שאם רק נזכיר אותו, נכיר בו, נדבר עליו, התמימות תלקח מהם והפחד יאחז בהם כמו שהוא אוחז בנו. אבל מלת המפתח טמונה בתשובה שלי - פשטות. אפשר לדבר על מוות עם ילדים, אנחנו לא מגנים עליהם כשאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מרפדים אותם בריפוד שיעלם מהר מאד, וזה יכאב בהרבה אז. אני, וגם המחקר, ממליצים לדבר על זה בישירות (לקרוא לילדים בשמם. מוות הוא מוות, סרטן הוא סרטן), ביושרה (אני לא מאמינה בחיים לאחר המוות, אז אני לא מציגה את האפשרות הזו כדי לרכך, כי יום אחד הן תבינה ששיקרתי), בפשטות (כלומר, נסו לרכך את הפחד שלכם מהשיחה עצמה כשאתם מדברים איתם). כמו כל נושא שיחה עם הילדים, היחס שלנו לנושא יעזור להם להתמודד גם".

ספרי לנו קצת, איך הגעת לעסוק בנושא כל-כך טעון? או.... חתיכת היסטוריה. קחי קפה. בתחילה היתה ילדה בת 12 שרצתה לעסוק בפסיכולוגיה, אבל לגעת בתחומים שאחרים פחות נוגעים בהם. ככה הגעתי לרצות לעסוק בטראומה מינית ובטראומה בכלל. אז...חוויתי אובדנים ושמתי לב שאני מסוגלת להתמודד עם הנושא הזה די בפשטות. כשאמא שלי התאבדה, למשל, לא הסתרתי את ההתאבדות אפילו לא לשניה אחת. ושמתי לב שאחרים מתקשים עם זה, מפחדים מזה. אז החלטתי לבדוק את הטריטוריה, וגיליתי שהיא אכן נוחה לי מאד. לחלוטין אזור הנוחות הטיפולי והמחקרי שלי. אז נשארתי. מאחר והמוות והחיים ארוגים ביחד באופן בלתי נפרד, איך ומתי הוא הפך לנושא כמעט מוקצה מבחינת השיח היום יומי שלנו? בראשית, המוות היה חלק מהחיים. הוא קרה בבית, הוא קרה בשדה, הוא קרה כל הזמן. איך כתבה קייט מקגארי? Mother labored in reverse. אבל אז באו דברים חיוביים בסה"כ: רפואה מודרנית שדוחה את המוות, ונלחמת בו, ונותנת לנו אשליה של ניצחון על המוות. הרחקה של המוות מחיי היומיום (לבתי חולים ולהוספיסים). זה לא מול העיניים. זה טוב! אבל… אז בא גם הקפיטליזם - עם האדרת הנעורים שלו, והמלחמה בזקנה. ופתאום יש לנו משהו שלא רואים וכבר לא נחשב טבעי, וכיוון שלא יודעים מה קורה שם זה מפחיד לאללה ונורא קל לא לדבר ולא להתייחס. וולדמורט. מה ואיך מסבירים לילדים על אובדן של קרובי משפחה וגם חיות, במיוחד חיה ביתית? בישירות: הוא/היא מתים. בפשטות ובקונקרטיות: זה אומר שלא נוכל לגעת בהם, לדבר איתם, וכו' וכו'. ביושר: אם את מאמינה בחיי העולם הבא וכו', לדבר על זה. אם לא - לא לדבר על זה. זה לא מרכך כשמבינים ששיקרת. איך מתמודדים עם אמונות שונות על החיים לאחר המוות? בשלב מסויים הילדים ישמעו תיאוריות על גן עדן, למעלה בשמיים או מתחת לאדמה. איך מסבירים? המיסגור שנח לכם הוא המיסגור הנכון. כלומר - אנחנו לא באמת יודעים מה קורה אחרי המוות, או בזמן המוות. רק שהלב מפסיק לפעום, וכבר אין לנו קשר פיסי וממשי עם האדם הזה. אני לחלוטין לא בעד לקשור מוות לפרק זמן, או לזקנה מופלגת, או אפילו למחלות. כי זה לא בהכרח קשור, ואני לא רוצה שהילדות יתעוררו יום אחד לגלות ששיקרתי. לשאלה "נכון תמיד תהיי איתי?" אני עונה שאני אהיה איתה כל עוד אוכל. מה שנכון. לרצון למות לפני, אני אומרת שאני מקווה שלא, כי זה נגד הטבע שילדים ימותו לפני הוריהם ואני לא רוצה לחוות את זה (שוב, כי היתה לי לידה שקטה). ומותר להישאר בחיבוק בלי מילים. ומותר לבכות איתן. זה בסדר גם. אבל העיקר, להישאר באמת שלך.

שני הילדים שלי (5,7) משייכים את המוות לאנשים זקנים. הם כבר יודעים שגם צעירים יכולים למות בתאונות. אני בתור ילדה זוכרת את תחושת השקר והפחד כשגיליתי שגם ילדים יכולים למות. עבורי זה היה ממש משבר (אמיתי, חיצוני, גדול) ואני תוהה איך לגשת לנושא הזה (אם בכלל) בתור אמא. אני ניגשת לנושא מוות של ילדים באותה צורה שאני ניגשת לנושא המוות בכלל. בפשטות, בישירות ולפי מה שאני מאמינה. במקרה שלי - כן זה יכול לקרות (בפשטות וישירות), זה מרגיש נגד הטבע, ולכן זה נורא כואב ומפחיד, אפילו יותר ממוות של מבוגרים. זה יחסית נדיר. עד כמה, אם בכלל יש צורך להכין/לחשוף ילד בן שלוש לכך שסבא חולה במחלה קשה? אני מאמינה גדולה מאוד ביושרה ובישירות. אז כן, להגיד, שסבא חולה, לקרוא למחלה בשמה, להפוך את זה לקונקרטי ככל שניתן, ולהכין. החוויה הזו, שאנחנו כאילו מגנים עליהם מפני הכאב, הופכת לחוויה של רמיה כשהם נחשפים לאמת כולה. באיזה גיל ובאיזו רמה כדי להכיר לילד את הסבתא שנפטרה לפני שנולד - לספר עליה, להראות תמונות וסרטונים. האם כדאי לחכות שזה יבוא ממנו? הילדות שלי התוודעו לסבים המתים בגיל שנתיים/שנתיים וחצי, כשהן שמו לב שלאבא יש הורים ולאמא אין. לולא שאלו, בודאי הייתי מתחילה להכיר להן אותם קצת אחרי כן, בהתחלה מסיפורים, ואז לאט לאט גם על המוות שלהם. חשוב לשמור את המתים בחיים, אם המשפט הזה הגיוני במידה מסויימת. אני הייתי מעוניינת לדעת יותר מהכיוון של האבל, סבתא שלי נפטרה לפני חצי שנה, הייתי קשורה אליה ברמה חזקה מאוד כמו לאמא. הילדים שלי ביקרו אותה לפחות פעם בשבוע, הגדול היה בן 5 כשהיא נפטרה, הוא מבין שהיא לא חיה יותר ומדי פעם מזכיר אותה. אני סקרנית איך להסביר את נושא האבל וההתמודדות איתו וגם האמת רוצה לדעת בעצמי על דרכים להתמודד עם האבל, מול הילדים וגם לבד. אני לא מסבירה אבל, אני מרגישה אותו. אני אומרת שעצוב לי, שאני מתגעגעת, שאני בוכה כי אני חושבת על .... אני מזכירה אותם (את מתי חיי) בהקשרים שהייתי מזכירה אותם לו היו בחיים (אבא שלי לימד את אבא שלכן לבשל את זה בשבילי).

להתמודד - בכל דרך שנוחה לך לבטא את האבל והגעגוע, ככה את מתמודדת. נח לך לכתוב? לדבר? לצייר? זה נכון לילדים וגם לך!

בן הארבע התחיל לשאול לאחרונה על מוות. דיברנו על דמות היסטורית, הוא שאל איפה הוא ואמרנו שהוא חי לפני המון זמן ושהוא כבר מת. וישר הוא שאל- גם את ואבא תמותו? וגם אני? הוא חזר על זה בכמה הזדמנויות, ובפעם אחרת בוריאציה של "אני לא רוצה שאת ואבא תמותו".

מה הדרך הנכונה לענות לשאלות האלה בכלל בגיל הזה?

אני ממליצה לחזור כמו תקליט מקולקל על הישירות והפשטות. אני נמנעת בכל צורה ודרך מהבטחות זמן, כי אנחנו לא באמת יודעות. החרדה יכולה לבוא מכמה שאתם פוחדים או לא פוחדים לדון בזה, או מנטייה טבעית של הילד, אבל לא מהנושא עצמו.

לשם הדוגמה: אם הטון שלי הוא של "לא רוצה לדבר על זה, אני אתן לך תשובה כלשהי וזהו" הפחד שלי מהעיסוק בנושא הזה יחלחל. אני אני שלווה ובטוחה בעצמי והשאלה לא מוציאה אותי מהשלווה, הפחד יהיה שם, כי זה באמת מפחיד. באמת במאת מפחיד.

אין לנו מושג מה יקרה כשנמות. לא לנו ולא לאהובים עלינו.

אבל זה לא יהיה מפחיד כי גם לפחד אני מתייחסת בשלווה ובטבעיות. אגב, זה גם באמת נורא עצוב. הילדות שלי חוו מוות של אנשים קרובים ושל החתול שלנו, וזה עצוב נורא.

באיזה שלב או איך מזהים שהעיסוק במוות יוצא מגבולות הנורמלי ודורש טיפול?

בן החמש שלי עסוק בנושא ממש "לפי הספר". לשמחתי הוא מאוד מילולי ומתורגל בהבעת תחושות והוא מתאר מצבים של התקפי חרדה ממש. הנושא מאוד מדובר, שנינו מאוד פתוחים בנושא וחקרנו הרבה כבר כשעברנו את השלב הזה עם אחותו, ובכל זאת מתלבטים אם כאן נכון לשלב גם איש מקצוע.

התקפי חרדה אצל ילדים הם משהו שמצריך טיפול, בלי קשר לסיבה. כלומר, לא העיסוק במוות יצא מכלל הנפוץ (הקרוי בטעות נורמלי), אלא התקפי החרדה כשלעצמם. אשר לעיסוק במוות, אני לא אוהבת את ההגדרה "נורמלי", זה אם זה חורג ממה שמקובל בגילם, וזה מטריד את ההורים, כדאי להתייעץ (זה לא אומר שזה לא נורמלי) כמו בכל נושא שמטריד הורים.

איך מתמודדים עם השאלה של ילד בן ארבע לגבי מותו: ומה אם אני אמות? נשאלה בהקשר של אם אנחנו נשכח אותו וכך הוא ימות, שזה היה קל יחסית - לא נשכח אותו לעולם.

אבל אותה שאלה יכולה לעלות בצורות יותר מורכבות. ואני תוהה איך לענות מבלי לעורר חרדה ומבלי לשקר.

אם אנחנו לא בחרדה ממה שאנחנו עונות, גם הילדים שלנו לא יהיו בחרדה. כלומר אני אומרת "גם אתה תמות, אנחנו לא יודעים מתי, אנחנו מאוד מקווים שיש עוד המון המון זמן עד אז". ואני נשמעת מאוד בטוחה בעצמי, כי אני אכן מאוד בטוחה בעצמי.

ושוב, הפחד והעיסוק והשיחה בנושא הם לגמרי טבעיים.

כמה מילים שהיה חשוב לשיר-לי להוסיף:

כשמדברים על הדרך שבה אדם מת, כמו בכל דבר אחר, הפשטות מאוד חשובה. כמו שהדברים היו.

אבל, וזה אבל גדול, מכיוון שלא בכל גיל ילדים וילדות מסוגלים־ות להבין ולעבד כל מידע, לכו עם השאלות שלהן־ם.

לדוגמה: אמא שלי התאבדה. בהתחלה אמרתי שהיא לא רצתה לחיות וזה הספיק להן. אחרי זמן מה שאלו למה היא לא רצתה, ואמרתי שהיתה לה מחלה שגרמה לה לא לרצות לחיות.

אחרי זמן מה שאלות אם מספיק לא לרצות ואמרתי שהיא היתה צריכה לבצע מעשה שנקרא "התאבדות", לסיים את חייה.

אחרי זמן מה שאלו איך התאבדה ואמרתי שירתה בעצמה. שאלו (מיד) איפה ואמרתי שבמרכז המצח.

בלי גרפיקה כמובן, אבל, גם בקצב שהן היו מסוגלות לעבד את המידע. בקצב שהן הכתיבו לי.

ומשהו קטן על סודות: הילדות שלי, מתוקף חייהן, התמודדו עם השאלה של מוות בגיל מוקדם. גיל, שבו המון הורים לא מוכנים עדיין להתמודד עם זה. כנ"ל ההתאבדות. עכשיו, אני לא מסתירה ולא מתביישת. אבל אני גם לא מוכנה לגרור הורים אחרים למקום שבו הם לא רוצים להיות.

אז אמרתי להן לא לספר לחברים, בגלל זה, בשיא היושר: לא נאלץ הורים אחרים לשיחות שאינם מוכנים להן. גם זה כדאי לעשות

תודה רבה לשיר-לי על ההרתמות להפצת הנושא החשוב והלא מדובר הזה, על מנת להפכו למדובר, לנגיש ולפחות מפחיד.