אבל ומוות - חלק א' - התמודדות ותיווך

מוות. חלק כל כך אינטגרלי ובלתי נמנע בחיים שלנו ובכל זאת נושא טעון, קשה, לא מספיק מדובר שמעורר קושי גדול אצל הורים רבים בנוגע לתיווך שלו לילדים.

מוות הוא נושא מפחיד, אבל האם הוא בהכרח צריך להיות כזה?

הרי ידוע לכולנו מה הסוף הבלתי נמנע.

למה האנושות מפחדת מהמוות?

עם התפתחות האנושות, המודרניזציה והתעשייה המוות הפך לרחוק מהחיים שלנו.

אם בימי קדם ובחיים השבטיים המוות הקיף את בני האדם כחלק ממעגל מהחיים, כמו גם הלידה, ההנקה וגידול הילדים, עם התפתחות התעשייה חלקים רבים בחיים האנושות הפכו להיות ממודרים.

נשים יולדות בבתי חולים / בתי יולדות עם צוות רפואי ולא עם נשות השבט המקיפות אותה, פחות נשים מיניקות ויותר נשים מזינות את ילדיהן עם תמ"ל, הילדים כבר לא גדלים בשבטיות אלא במוסדות חינוכיים לפי חלוקה גילאית ו"קבוצת השווים" והזקנות והחולים ימצאו בבתי חולים או בתים סיעודיים כאלה ואחרים בטיפולם של צוותים רפואיים לפעמים רחוק מעין המשפחה.

מבלי להכנס לשאלה איזו דרך חיים עדיפה או נכונה יותר, אם בכלל יש תשובה חד משמעית, המציאות היא כזו שאנחנו לרב מוקפות ומוקפים בעיקר בא־נשים שנמצאים בסטטוס דומה לשלנו.

ילדים־ות בגנים ובבתי הספר, מבוגרות־ים במקומות העבודה וקשישים וחולים בבתי חולים / הוספיסים.

כפועל יוצא מכך, אנחנו פחות ופחות חשופות וחשופים בחיי היום יום שלנו לחלקים מאוד טריוויאליים בחיי האדם, כמו מעגל הלידה והמוות.

וכשאנחנו פחות חשופות, יש פחות נגישות ופחות ידע, יש פחות שיח ותקשורת ויש יותר חשש ופחד.

המוות הפך להיות דבר מפחיד.

המוות הוא חלק עצוב בחיינו, הפרידה מא־נשים יקרים, מבעלי חיים אהובים, מבני ומבנות משפחה היא עצובה וקשה אך כשאנחנו מגיעות לשאלת ה"איך לתווך את הנושא לילדינו" אנחנו לרב מחזיקות את האמונה שיש כאן משהו מפחיד שכמעט בלתי אפשרי להתמודד איתו, ועל כן אנחנו מתקשות בתיווך של הדבר כי אנחנו חוששות. חוששות מפיתוח חרדות אצל הילדים, משאלות שקשה לנו להתמודד איתן, ומהתמודדות עם הגעגוע והכאב הבלתי נמנעים.

איך ומה לתווך?

כחלק מהדרך החינוכית שלי אני מאמינה שמתפקידנו כהורים לתווך את המציאות לילדינו ככל האפשר באופן תצפיתי המותאם למציאות בלי לייפות, בלי להסתיר ובלי לשקר שכן כשהשקר מתגלה הוא צורב וכואב לא פחות, הוא מערער את מערכת האמון בין הילד להורה, ואת האמון של הילד בעולם.

יחד עם זאת לא נרצה להעמיס בפרטי מידע רבים יותר ממה שהילד שלנו יכול לשאת, או שאינו שאל לגביהם ולכן ניתן את המידע בפיסות קטנות, משפטים קצרים עם נשימה בין לבין ונאפשר זמן תגובה או שאילת שאלות לילד.

יהיו ילדים שימשיכו לשאול שאלות ואז אנחנו נמשיך לספק תשובות, יהיו כאלה שהמידע יספיק להם ויחושו הצפה ויעדיפו לפנות למשחק או לפעילות שגרתית כלשהי. יהיו מי שיחושו הצפה ויבטאו את הכאב, במילים, בבכי, בהתכנסות.

אין תגובה של ילד־ה שתהייה נכונה יותר מהאחרת, וכולן לגיטימיות ומתקבלות על הדעת ונוכל להיות אמפתיות לכל אחת מהתגובות הללו, בין אם במבט רך או בחיבוק אוהב, או בשיתוף בכאב שלנו, ובדרכי ההתמודדות שלנו.

ומה קורה אחרי המוות?

כבכל אמונה, אני אומרת במה אני מאמינה או בוחרת להאמין ומוסיפה שיש אנשים שמאמינים בכל מני דברים, ושבסופו של דבר לא נוכל לדעת בוודאות מהי האמת המוחלטת, אם בכלל יש אחת כזו.

עיבוד המוות, הנצחה וזיכרון

תהליך האבל עצמו ותהליך עיבוד הסופיות שבמוות לא מדוד בזמן והוא יכול להמשך לפרקי זמן ארוכים, בגלים של כאב, היזכרות וגעגוע.

כשאנחנו נפרדנו מהכלבה שלנו הילדים ציירו לה ציורי פרידה, הקמנו פינת הנצחה בסלון על שולחן קטן ועליו הצבנו את הציורים, תמונות שלה ונר נשמה.

זו היתה הדרך שלי לעבד את האבל, וזה מה שהעברתי אליהם.

דיברנו המון עליה, על הגעגוע ועל הכאב ובין לבין אפשרתי להם לברוח למשחקי היום יום שלהם, מבלי להעמיס את כובדו של האבל באופן מלאכותי.

יחד עם הסופיות שבמוות היה לי חשוב להגיד לילדים שהכלבה האהובה שלנו אולי כבר לא איתנו בגופה, אבל היא חיה בתוכנו יום יום עם הזכרונות והחוויות המשותפות שלנו.

שולחן האבל שלנו

לסיכום

העיסוק במוות, כמו גם בחיים, הוא טבעי ובלתי נפרד מהחיים שלנו.

לפעמים ההזדמנות לשיח עליו תעלה במפתיע כי פגשנו ברחוב ציפור מתה או חתול שנדרס, לפעמים כשהילדה תחזור מהגן ותספר שהם שיחקו בלדרוך על נמלים. לפעמים זה יהיה כשאדם קרוב ואהוב או כשחיית המחמד שלנו מתים.

עד כמה שננסה לדחות את הקץ, המוות יגיע לפתחנו.

המוות עצוב, האבל קשה ובסופו של דבר התיווך שלנו ההורים הוא זה שיהפוך אותו לחלק כואב ועצוב אך עדיין כזה שאפשר להתמודד איתו כל עוד ניתן מקום לכל קשת הרגשות.

יהיו ילדים שיפגינו עצב וכאב, ויהיו ילדים שימשיכו בסדר היום שלהם.

יהיו ילדים שישאלו שאלות, ויהיו מי שיבחרו לא לשתף.

חשוב שנפגוש את הילדים שלנו במקום שבו הם נמצאים וניתן להם מענה מדוייק לשאלות, לבקשות, לרגשות ולצרכים שלהם.

בפוסט חלק ב' של העיסוק בנושא החשוב הזה אביא את דבריה של שיר-לי שני, מטפלת משפחתית המתמחה באבל.

שיר-לי התארחה בשנת 2019 בקבוצת הפייסבוק חיבור מהלב וענתה על שאלותיהן של המשתתפות בנושא.

תוכלו לקרא אותו כאן.