קצת על ציפיות לגבי תקשורת מקרבת, החיים והורות

.

איכשהו יוצא שיש א.נשים שיש להן מחשבה שאם אני עוסקת בתקשורת מקרבת אני תמיד אהיה רגועה, שלווה ושאני תמיד אצליח לייצר דיאלוגים או שיח מקרבים, גם כשהם מאוד טעונים.

וב"להצליח" הכוונה תמיד לקבל את ההחלטה הפוטוגנית, או לא לכעוס או להתעצבן או להעלב.

או שבכלל יש דבר כזה בחירה אחת נכונה שתתאים לכולם־ן.

זה נכון כלפי ציפיות של אנשים ממני, כענבל האישה, האמא, החברה, וגם כשאשת המקצוע וגם כלפי כל מי שמעוניינת לקדם תקשורת מקרבת או מגדלת את ילדיה כמה שהיא יכולה על ברכי הגישה.

הציפייה הזו גורמת לכך שאם אני (ואני אכתוב אני, וכל אחת תיקח את זה למקום שלה אם היא מעוניינת) בוחרת לא לוותר על מילוי הצרכים שלי אז אני לא מקרבת מספיק. כי אני לא "מתחשבת". כי אני אגואיסטים.

זה בעצם גורם לכך שאם אני בוחרת מה שטוב לי, שאם אני שומרת על הגבולות שלי, אז זה לא בסדר, לא מקרב.

הראיה הזו כשלעצמה, לא מקרבת.

כי המקרבת שומטת את אמונת הנכון-לא נכון, בסדר - לא בסדר ומסתכלת על הצורך אנושי שמאחורי כל פעולה.

מארשל רונזברג אבי התקשורת המקרבת אמר "NVC people are not nice" ובתרגום חופשי "אנשי תקשורת לא אלימה הם לא נחמדים" ובכך הוא התכוון שא.נשי התק"מ לא צריכים להיות "נחמדים" בכך שהם תמיד מסבירי פנים, תמיד מתגמשות, תמיד יעשו מה שהצד השני רוצה, תמיד יוותרו כדי להשיג שקט (תעשייתי).

אני יכולה להיות מאוד מקרבת, בכך שאני שומרת על הגבולות שלי, על מה שחשוב לי, ואפילו על "האינטרסים" שלי תוך שאני רואה את חוסר שביעות הרצון של הצד השני, יכולה לתת לו הכרה והבנה ואפילו אמפתיה. ועדיין לבחור לפעול בדרך ששומרת על הצרכים שלי ולא לוותר בשם הנחמדות.

לשמור על עצמי, להיות בחמלה לעצמי, לענות על הצרכים של עצמי זו מטרה חשובה לא פחות בתקשורת מקרבת מאשר להיות בשביל אחרים כל הזמן.

הנחת יסוד נוספת בתקשורת המקרבת היא שכל אישה ואדם אחראיים על רגשותיהם, על הפרשנות שלהם ועל אופן מילוי הצרכים של עצמם. הם ולא אדם אחר.

ולכן, גם אם פעולה מסויימת שלי לא עונה על הצרכים של האדם האחר זה לא בחזקת "אשמתי", כל עוד כמובן תוך שאני יוצאת מנקודת הנחה - שהפעולות שלי לא פוגעות במכוון באף אחד, ושהצד השני יכול לבחור לעצמו מה שטוב לו ומה שנכון לו, ושהוא לא קושר את גורלו בגורלי או ישירות בפעולות שלי.

הנחת היסוד הזו חמקמקה קצת כשמדובר במערכת יחסים של הורה - ילד.ה כי הילדים שלנו מעצם היותם ילדים, נתונים תחת חזקתנו, תחת אחריותנו והם עדיין לא מסוגלים לענות על כל הצרכים שלהם בעצמם. הם עדיין תלויים בנו. ועדיין גם כאן, אנחנו לא חייבות לוותר על עצמנו תמיד.

תקשורת מקרבת היא לא שחור ולבן, היא לא נכון ולא נכון.

תקשורת מקרבת היא סקאלה ענקית של צבעוניות ושל גוונים, של הנחת יסוד שאף אחת לא רוצה לפגוע, שכולנו פועלות לשם מילוי הצרכים שלנו, ושכולנו במידה כזו או אחרת מגיבות גם מתוך הפצעים והכאבים של עצמנו.

תקשורת מקרבת היא היכולת להאמין שאפשר להמשיך לתקשר ולייצר קירבה גם כשלא מסכימות, כל עוד ישנו רצון של שני הצדדים.

וחשוב לי לכתוב את זה גם כי אני מאמינה שזה מאפשר נשימה ומרחב תנועה וורסטיליות ביחסים שלנו. עם הילדים שלנו, עם בני ובנות הזוג שלנו, עם עצמנו.