לשלוף את הלא, לחשוב על הכן

פעם הייתי השולפת המהירה בגליל.

בכל פעם שהילדים היו מגיעים עם איזו בקשה שהייתה נשמעת לי טיפה "לא הגיונית" הייתי שולפת בשניה את הלא.

לפעמים, עוד לפני שהייתי שומעת את הבקשה בכלל, היה מספיק לי לשמוע את ה"אמא אפשר..." עם הסימן שאלה המתקרב וכבר הלא שלי היה מוכן לשליפה.

אמא אפשר עוד ערכת לגו? לא!!

אמא אפשר לעצור לגלידה? לא!!

אמא אפשר לא ללכת לישון היום? לא!!

אמא אפשר פנקייקים? לא!! אמא אפשר? לא!

מה אני אגיד לכן? מרב עייפות החומר הפכתי לדובון לא-לא.

לא פלא שהילדים זרקו עלי סירים, מחבתות ושעונים מעוררים מטאפוריים.

מעולם לא הייתי אמא-שאנטי שמקשיבה לכל מה שקורה מסביבה ומגיבה רק אחרי חמש דקות של עיבוד נתונים.

מעולם לא הייתי מאמא-יוגה שזורמת כמו נחל מפכפך עם הבקשות של הילדים.

בינינו, כשהילדים שלי היו צעירים הייתי אמא עייפה שלפעמים לא הייתה לה סבלנות לכלום.

בין ערימות הכביסה שעברו מדי יום מהספה למיטה וחזרה, לשלושה ילדים שצריך להאכיל כל היום, לכלב נוירוטי, ללכלוך המצטבר נעלמה לי הסבלנות בכלל להקשיב.

אני לא זוכרת את הנקודה המדוייקת שבה זה קרה, אבל אני זוכרת שבאחת הפעמים שאמרתי עוד "לא" נחרץ ועייף הייתה לי מעין חוויה חוץ-גופית.

שמעתי את עצמי אומרת את הלא, ראיתי את הפרצוף המאוכזב עד כאב של הבן שלי, ופתאום הדהדו לי בראש כל ה"לא" האחרים שאמרתי בלי לחשוב וכל המבטים המיואשים שלו, רק כי זה הפך לאוטומט.

ובשניה הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת ואת המוח שלי כמעט מתפוצץ, העיניים הוצפו בדמעות של כאב של ממש - על הילדים ששומעים כל כך הרבה לא, על הילדים שלא מקבלים הסבר ממשי, על ההסבר שגם אם נאמר, נאמר בעצבנות ובקיצור.

מאז אני אומרת רק כן!

כל הזמן!

ומאז אנחנו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

הסוף!!

טוב, לא בדיוק.

מאז למדתי לעצור ולנשום לפני שאני שולפת.

החלפתי את ה"לא" ב"תנו לי לחשוב על זה" או ב"אני עמוסה ולא פנויה לחשוב על זה עכשיו".

קודם כל לימדתי את הילדים שלי שיש בקשות שמצריכות מחשבה, שאי אפשר לשלוף לגביהן תשובה של כן או לא ובעצם שזה עדיף לכולנו לאפשר לי לחשוב לפני שאני מגיבה.

לימדתי גם את עצמי, לשאול את עצמי שאלות.

מה הם מבקשים? האם אני מוכנה לחשוב על זה?

מה הסיכון? מה התועלת?

מה מתאים לי?

למדנו לתת אחד לשניה זמן עצירה, מחשבה עמוקה ולא למהר לתגובות.

הם למדו לשאול ולהוסיף דיסקליימר "קחי את הזמן לחשוב על זה", כשלאחריהן הייתי חושבת על הבקשה, נותנת תשובה מנומקת או מנהלת איתם דיאלוג על ההסתייגויות שלי.

כשהם גדלו השאלות הפכו לסבוכות יותר. על הקמפינג בים, או המסיבה עם האלכוהול, על הנסיעה עם החברים ל....

כשלכל תשובה קודמת מחשבה, ושיחה, ושטיחת הטיעונים שלי ושלהם - ורק אז תגיע איזשהי החלטה.

אם כן, או לא, או עם איזה סייגים או עם אילו אזהרות.

זה לא שמאז אני לא אומרת לא,

אבל אם הלא נאמר הוא פחות נחרץ, הוא יותר פתוח למחשבה ולהקשבה ולשיחה.

וגם עכשיו אנחנו לא חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה

אבל אנחנו הרבה פחות רבים ומתווכחים והקשר שלנו עשיר יותר.